חווארה בעיני המתבונן

ביום שישי לפני כמה וכמה שבועות עמדתי לי במחסום חווארה, מרחק יריקה מהתנחלות יצהר והתבוננתי בשקט בחיילים עוטי השכפ"צים והקסדות ובפלסטינים שעמדו בתור. זוהי כבר הגירסה השלישית של המחסום, אותו אני זוכר מפעם בתור כמה סלעים וחבל על הכביש. היום הוא עדיין מכוער ומרתיע כמו שרק צה"ל יודע לבנות, אבל כבר מזכיר מעבר בינלאומי עם חוטי תיל, קירות בטון ואשנבים קטנים. אלא שהוא אינו מפריד בין הגדה לבין ישראל. הוא נמצא עמוק בתוך השטח הפלסטיני ומפריד בין תושבי שכם רבתי לבין שאר העולם.

"שמע", אמרתי לו. "זה לא ילך ככה. אם לא תעשה לעצמך קצת פרסומת, אף אחד לא יקנה ממך". 

"אני יודע", אמר לי. "אני מתבייש לעמוד ככה ולצעוק. לאבי יש כאן בדרך כלל דוכן ירקות, אבל החיילים אמרו לו להסתלק אז הוא שלח אותי למכור מים".  

"מאיפה אתה"? שאלתי. 

"מפה, מעסירה אל-קִבְּליה", ענה. "כל המשפחה שלנו כאן". 

"אל תשאל", אמר. "הם מרביצים לנו ואנחנו להם. הם הורסים לנו מכוניות ואנחנו לא שותקים וזורקים להם אבנים. בזמן האחרון יש להם פטנט חדש. הם יורים עלינו טילים".

פנטזיונר הילד, חשבתי לעצמי. "איזה טילים"?  

"זה נכון?" שאלתי אחר כך את אחד מנהגי המוניות הממתינים ליד המחסום.

"באמת יש מין טילים כאלה, אבל אין בתוכם חומר נפץ. אני חושב שזה נערים מופרעים מיצהר. אלה הכי גרועים", ענה.

הוא צחק. פנטזיונר הח'תיאר הזה, חשב לעצמו. "אצלנו זה עולה רק שקל. מצבנו הרבה יותר טוב".

כשנסעתי משם חיבקתי אותו בחיבה והוא נתן לי במתנה בקבוק מים קטן.

פרופ' דרור זאבי, המחלקה למזרח התיכון, אוניברסיטת בן-גוריון