תפישת הביטחון המזגזגת
בהיעדר אסטרטגיה לאומית מוסכמת, מתנהלים המלחמות והמשא-ומתנים לשלום לפי כישוריהם וגחמותיהם של הקברניטים באותה עת - ושל אמריקה. ברוח "דוקטרינת ברק" שורדת הרגיעה מול עזה, אבל מה חושבים עליה אלופי המטכ"ל? חשבון נפש ביטחוני - כתבה שנייה בסדרה
עיון במה שאומרים וכותבים מנהיגי איראן, חיזבאללה, חמאס ואפילו סוריה, מסגיר בנקל לאן הם חותרים. לאסטרטגיית ה"מוקאוומה" (התנגדות) יש יעד ארוך טווח ברור ומוגדר - להביא לקצה של ישראל כישות יהודית ריבונית - ושני יעדי ביניים: לפורר את החברה הישראלית מבפנים, מה שאמור לגרום ליהודים להגר ולכרסם במוטיבציה שלהם להגן על עצמם, עד שדי יהיה במכה צבאית אחת (גרעינית או קונבנציונלית) כדי להשיג את היעד הסופי; ולצמצם בשלבים את שטחה של ישראל עד למינימום, באופן שיהפוך את אוכלוסייתה למטרה נוחה ומרוכזת למרגמות, רקטות, טילים ופיגועי לטרור - ויקשה על צה"ל להתגונן מפניהם. ליעד זה - הטריטוריאלי - יש גם היבט דתי: לשחרר כל סנטימטר מאדמת פלסטין, השייכת לשיטתם למוסלמים.
נקבעו על-ידי אלופי הפיקודים ומפקדי האוגדות והגדודים שדהרו בשטח; עבור למלחמת לבנון הראשונה, שהייתה מלחמת-רשות לא נחוצה אשר הקימה את חיזבאללה; המשך בתנופת ההתנחלות בשטחים וברצועת עזה בשנות השבעים והשמונים, שהמיטה איום דמוגרפי וקרע חברתי על מדינת ישראל; וכלה בנסיגות החד-צדדיות החפוזות מרצועת הביטחון בלבנון ומרצועת עזה, שהעניקו תנופה ומוטיבציה למוקאוומה משום שנתפשו ככניעה ללחץ הגרילה והטרור. שלא לדבר על מלחמת לבנון השנייה, שהיו לה רק יעדים טקטיים - וגם הם לא היו ניתנים למימוש.
מול אסטרטגיה מגובשת ובהירה זו, שעבורה נבנות גם יכולות צבאיות מתאימות, מדינת ישראל נמצאת בנחיתות מובנית. מדוע? מפני שלנו אין אסטרטגיה לאומית מוסכמת, שממנה נגזרים יעדי ביניים מדיניים וצבאיים, כמו גם אופן ההתעצמות ושיטת ההפעלה של צה"ל. לכן, המבצעים והמלחמות שאנו יוצאים אליהם מתוך כורח או ביוזמתנו - כמו גם המשאים-ומתנים לשלום - מתנהלים במידה רבה על פי העדפותיהם, כישוריהם וגחמותיהם של הפוליטיקאים ובכירי הצבא, המנהיגים את המדינה באותה נקודת זמן. וגם אלו של הממשל האמריקני.
דוגמאות לא חסרות. החל במלחמת ששת הימים, שיעדיה ותוצאותיה
הטור הקודם
הצבא עושה תשובה?
רון בן ישי
35 שנה אחרי המלחמה ההיא, ההנהגה הצבאית והביטחונית שלנו לא שאננה או מכורה לשקט - אבל לא השכילה עדיין לגבש אסטרטגיה מנצחת ל"מוקאוומה" האיסלאמית
במובנים מסוימים, המצב היום גרוע אף יותר, מפני שהממשלה והעשייה המדינית והביטחונית שלה מתנהלות - יותר נכון, מזגזגות - בין שלוש תפישות אסטרטגיות שונות. מה שגורם לבזבוז משאבים וזמן יקר ומייצר דימוי של מבוכה ואובדן עשתונות, המעודד את האויב ומייאש את הידידים והידידים-בפוטנציה בעולם הערבי.
מטבחון אחד - שלוש דוקטרינות
"דוקטרינת אולמרט" חותרת להשיג גבולות קבע למדינת ישראל ולהוציא את סוריה והרשות הפלסטינית בהנהגת הפתח מ"ציר הרשע", באמצעות הסכמי שלום וויתורים טריטוריאליים. ראש הממשלה יוצא חותר למיגור שלטון החמאס בעזה, אם צריך - באמצעות מהלך צבאי גדול, והשבת השליטה שם לאבו-מאזן בחסות כוח בינלאומי או בין-ערבי. אשר לאיראן, אולמרט מצדד בסיכול מוקדם של כל איום גרעיני על ישראל. אם ייכשלו הסנקציות, אין להירתע גם מתקיפת-מנע, כשיתברר שטהרן עומדת להשיג תוך זמן קצר יכולת גרעינית צבאית.
גם "דוקטרינת ברק" חותרת לקבע את גבולה הצפוני של ישראל, לנטרל את האיום הסורי ולנתק בין דמשק לחיזבאללה באמצעות מו"מ והסדר קביל מבחינת ישראלית בגולן - פחות או יותר על פי העמדה שהוצגה בשיחות שפרדסטאון. עם הפלסטינים, סבור ברק, צריך להגיע בסופו של דבר להסדר קבע על פי מתווה קלינטון, שסוכם בקמפ דיוויד ב-2000. אבל לא כעת. במצב הנוכחי צריך "לנהל את הסכסוך", במטרה למנוע השתלטות חמאס על הגדה ואינתיפאדה נוספת. לשיטתו של ברק, רק כשיתברר מיהו בעל הבית בשטחים הפלסטיניים - חמאס או פתח - ננהל עמו מו"מ על הסדר קבע או על "הודנה" לעשרות שנים. בנושא האיראני סבור ברק שיש להכין אופציות תקיפה מגוונות, אבל לא להפעילן כל עוד אין איום ממשי וקונקרטי. מטרתו בעת הזאת בבניית האופציות הצבאית (למכת-מנע, מכה-מקדימה ותגובה הולמת, למקרה שנותקף) היא להרתיע את איראן מייצור פצצה גרעינית וללחוץ על הקהילה הבינלאומית להטיל עליה סנקציות משמעותיות. אך לטווח היותר רחוק מכין ברק את יכולות ההרתעה וההתגוננות, נוכח האפשרות שטהרן תגיע לפצצה וישראל תיאלץ לחיות בצל האיום.
וישנה גם "דוקטרינת לבני", שאינה לגמרי ברורה. מדובר כנראה בתמהיל של שתי הדוקטרינות האחרות. כך למשל סבורה לבני (בהשפעת קונדוליזה רייס ידידתה), שישראל יכולה לחיות ולשגשג גם אם יהיה לאיראן נשק גרעיני. לשלוש הדוקטרינות הללו יש מכנה משותף: השאיפה לשמר את מדינת ישראל כיהודית (עם רוב יהודי מוצק) ודמוקרטית, ולשמר את התמיכה ללא תנאים של ארצות-הברית בביטחון ישראל. אם יהיו בחירות והליכוד ירכיב את הממשלה, נצטרך ללמוד ולהסתגל לתפישה אסטרטגית רביעית, שתהיה כנראה שונה מהותית משלוש הדוקטרינות שביניהן מזגזגת הקואליציה הנוכחית.
בעוד שבתחום המדיני אולמרט הוא שנתן (ועדיין נותן) את הטון, בתחום הביטחוני תפישת ברק היא הדומיננטית. זו, שגובשה ביחד עם הרמטכ"ל אשכנזי ומקובלת עליו, דומה לתפישת הביטחון הבן-גוריונית הקלאסית, עם שינויים והתאמות לתנאים בהם פועל צה"ל היום. צריך לזכור שהאויב היום אינו צבאות סדירים, השואפים לכבוש פיזית את ישראל כפי שהיה עד למלחמת יום הכיפורים; החברה הישראלית וסולם ערכיה השתנו, והגלובליזציה העניקה לכלכלה, לתקשורת ולמוסדות הבינלאומיים כוח והשפעה, היכולים להפוך מערכה צבאית מניצחון לתבוסה ולהיפך. אף-על-פי-כן, תפישת הביטחון מבית מדרשם של ברק ואשכנזי זהה פחות או יותר בעקרונותיה לזו שעיצב דוד בן-גוריון. מה ששונה הוא היישום - תורת ההפעלה של צה"ל.
מיגון או תמרון?
תפישת הביטחון הנוכחית מבוססת גם היא על שלוש רגליים: הרתעה, התרעה והכרעה. לנוכח צמיחת איום הטילים והנשק הגרעיני, הוסיפה ועדה בראשות דן מרידור רגל רביעית - התגוננות. ועדת מרידור לעדכון תפישת הביטחון הישראלית הוקמה לפני ארבע שנים, בתקופת שרון-מופז, אבל עד היום - שנתיים וחצי לאחר שהגישה את המלצותיה - לא אומצה רשמית על-ידי הממשלה. ניסיונותיו של מרידור ליזום דיון בתפישה בקבינט הביטחוני נדחו, כנראה מפני שכמה מהמסקנות - בהן קיצוץ תקציב הביטחון ומתן עדיפות ל"אש" (מהאוויר) על פני ה"תמרון" (של כוחות היבשה) לא היו לרוחם של ברק ואשכנזי. אבל עקרון ה"התגוננות", בעיקר באמצעות מערכת רב-שכבתית ליירוט טילים ומיגון, מקובל גם על שר הביטחון והרמטכ"ל הנוכחיים.
בשורה התחתונה, ברק ואשכנזי מאמינים, כמו בן גוריון, שצריך למנוע, או לפחות לדחות עד כמה שאפשר מלחמה או עימות צבאי גדול בינינו לבין שכנינו. אם באמצעות הרתעה ואם באמצעות מהלכים מדיניים וכלכליים. ברק סבור ש"מלחמות ברירה" אינן אופציה לישראל בסיטואציה הנוכחית, כיוון שבכל מקרה נצא מהן רע חברתית-פנימית ובינלאומית. אבל אם נכפית עלינו מלחמה, עלינו להיות מוכנים היטב לקראתה (התרעה, גיוס מילואים וכדומה) ומסוגלים להכריעה במהירות בשטחו של האויב. תפישה זו מקובלת ברובה על אלופי המטה הכללי, כמו גם בשב"כ ובמוסד. עם זאת, מניין לא מבוטל מקרב האלופים מתנגד לסעיף ה"התגוננות". לשיטתם, על העורף הישראלי צריך להגן באמצעות מהלכים התקפיים מגוונים, הכוללים גם הנחתת אש מדויקת מהאוויר על האויב בכל מקום בו הוא נמצא ועל תשתיות המדינה הנותנת לו מחסה, וגם מתקפות מסיביות של כוחות יבשה. השקעות של מיליארדים במערכות ליירוט רקטות ובמיגון, גורסים אלה, הן בזבוז - מוטב להשקיע ברכישה מסיבית של אמצעי "אש" ו"תמרון".
מסיבות דומות קיימת במערכת הביטחון התנגדות שקטה אך די ניכרת ל"רגיעה" ברצועת עזה. ברק הסכים ליוזמת ה"תהדיאה" המצרית מתוך העיקרון, שראוי להימנע או לדחות עד כמה שאפשר עימות צבאי. גישה זו אינה מקובלת על קבוצה די גדולה מקרב אלופי המטכ"ל, כמו גם על ראש השב"כ דיסקין וראש המוסד דגן. להערכתם, הרגיעה מאפשרת לחמאס להתעצם ולגבות מחיר גבוה פי כמה לכשתתחדש האש. העובדות בשטח מאששות טיעון זה. טיעון נוסף הוא שצה"ל היה מוכן ומסוגל, בטרם הוכרזה הרגיעה, להנחית מהלומה צבאית קשה על חמאס מבלי לספוג אבדות רבות ומבלי לסכן יתר על המידה את תושבי עוטף עזה. ואם כבר ניכנס למו"מ כלשהו, עקיף או ישיר, עם על "הסדרה" ברצועה - עדיף שהדבר ייעשה על-ידינו, מתוך עמדה של כוח, כשחמאס מתחנן על נפשו ולא כאשר הקלפים בידיו והוא מכתיב תנאים. כראיה מביאים הטוענים כך, ביניהם אנשי צבא בכירים מאד, את האופן שבו מתנהג כעת החמאס במו"מ לשחרור גלעד שליט.
ברק ואשכנזי מודעים לביקורת הזו, שמתחזקת מיום ליום. את שר הביטחון היא מכעיסה ומטרידה, אבל לפחות לפי שעה הוא אינו מוכן לסטות ממדיניותו, בעיקר כדי שלא להכעיס את המצרים וכדי לתת לתושבי הנגב למצות את יתרונות הרגיעה. אבל המחלוקת קיימת לא רק בתחום זה. גם במה שנוגע להצטיידות ולבניין הכוח של צה"ל, מתנהלים במערכת הביטחון ויכוחים מרים ועקרוניים. על כך בכתבה הבאה.
לדחות את העימות: ברק
צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון
עזה מתחמשת
צילום: זאב טרכטמן
מומלצים
