שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יבש בשוליים
    יום הכיפורים הוא זמן אידיאלי לחשבון נפש של הספרות העברית. לפי מתי שמואלוף מדובר בספרות ישנה, שבעה, שמשכפלת את עצמה, ולא מוכנה להציץ מעבר לכתפה מרוב פחד

    הספרות הישראלית ישֵנה. היא כבולה בגבולותיה המצומצמים. היא חסרה את הכוחות הצעירים הראויים כדי להצעידה קדימה. היא למעשה משכפלת את עצמה שנה אחר שנה. גם השנה קראנו שוב את אותו סיפור רחב יריעה של האליטות, שמתחיל בסיפורי בית סבא רבא ומגיע לישראל, או מתחיל רק בתחומי הקמת המדינה.

     

    אותו סיפור אוניברסלי (קנז) שהוא חלק מקוד אלגורי (עוז, יהושע ואחרים), שמנסה לספר את הסיפור הלאומי דרך דמויות ריאליסטיות. הפאן של הפנטזיה, המטפיזיקה והמיסטיקה מודחק ונותר דחוי. האם הארי פוטר היה מצליח בארץ? האם ספר מדע בדיוני באמת יכול לזכות בפרס ספיר? מתי בפעם האחרונה למדתם על קריאה מיסטית ברומן ישראלי? מה המקום של סיפורי האימה הנעדרים כמעט מנוף התרבות המקומי? ומדוע?

     

    עוז, פתח את טרנד האוטוביוגרפיה (צילום: שאול גולן)

     

    אנו רואים עדיין ריבוי של סיפורים ריאליסטים. בדרך כלל אלו גיבורים שמגיעים מהמעמד הבינוני והם אף פעם לא ברחוב, או על הקצה, מוטלים זרוקים בשוליים. תמיד יהיה מי שיציל אותם, והם יברברו הרבה ויעשו אלוזיות לספרות שנכתבה לפניהם. הם יצטטו את ברנר, גנסין, אלתרמן ושלונסקי ולא על פי הסדר הזה. ומי שלא מכיר את הציטוטים יישאר יתום. כך לא נדע לעולם מה קורה בחלקים אחרים של ישראל, מחוץ לתל-אביב? כי תל אביב תקועה כמו עצם בגרון, וכדי להתקבל לספרות יש צורך חוזר על עצמו להצדיע לה. 

     

    הברק שבינתיים כבה

    היו זמנים שקרו דברים מעניינים, אך קשה לכתוב עליהם מבלי לשקוע בנוסטלגיה דקיקה וערמומית. אולי היה זה הספר "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה שהופיע כברק בשמי הפרוזה, ובישר שניתן לכתוב בשפה אחרת מנקודת מבט של השוליים. אולי זה היה "ערבסקות" של אנטון שמאס שפרץ את גבולות הספרות "העברית" והראה שגם פלסטיני-ישראלי שייך לשפה ומשתמש בה בצורה משוכללת ביותר, ובכך פורץ את גבולותיה.

     

    קחו למשל את "עמרם" של אסף שור ומולו את "משה בהיפוך אותיות" של דביר צור. שני הספרים יצאו שנה אחר שנה בהוצאת בבל. הספר של אסף שור זכה לשבחים ופרסים, למרות שהוא ספר שרוקד סביב עצמו ולא מייצר שום מרווח של מחשבה לקורא. ואילו הספר של דביר צור גורם לנו  לחשוב ולפרש משמעויות שונות, הן בשפה, הן בעלילה, והן במורכבות הפסיכולוגית של הקריאה ברומן כה שונה, מיוחד וייחודי. מיותר לציין מי מהם הצליח יותר.

     

    מפחדים מהפחד

    את אלו החתרניים, שמציעים מבנים חדשים, שמציעים ניסויים חדשים בנקודות המבט, את אלו שכותבים פרוזה עם מוסיקה אחרת, גורמים לנו פחד, פחד משינוי המבנה הקיים. זכרו את מאמרי ההשמצה שקיבל "שום גמדים לא יבואו" עם זכייתו בספיר.


    שילה, התחיל בפחד ונגמר בחיבוק (צילום: ערוץ 2)

     

    יש כאלו שטוענים כי בשנות התשעים ראינו צורה אחרת של כתיבה, עם הופעת השפה הרזה חסרת הזמן, המקום וההתחייבות לנראטיב הציוני. קראנו תרגומים של ריימונד קארבר, קראנו את איתמר בן כנען וגדי טאוב, הקשבנו לשירים של אוהד פישוף, וכמובן התפעמנו משיאי הכתיבה של אורלי קסטל בלום. 

     

    צדיקה כמעט בודדה

    בכל אופן, הספרות זו לא שרדה. היא נשארה שם ככוכב נוצץ שבישר את הניסיונות החוזרים והנשנים של ספרות המעמד הבינוני השבע להדליק את העניינים. חוץ מאורלי קסטל בלום שממשיכה לחקור את האכזריות ולא מרחמת על גיבוריה, כמעט ואין אנו רואים את שרידת המבנים הללו. 

     

    הסיבות למציאות הזו הן לא רק הסופרים, אלא הוצאות הספרים. ההוצאות מנסות שנה אחר שנה לנבא את הכיוון של המכירות. מה שהצליח בשנה שעברה ינסה להיות מתורגם להצלחה נוספת. אם

    עמוס עוז כתב אוטוביוגרפיה על חיי משפחתו שחיה בצל מקימי המדינה, בוא נשלח סופרים אחרים לכתוב אוטוביוגרפיה על חיי משפחתם. אם בחו"ל מצליחים רומנים היסטוריים - בוא ננסה גם אנחנו לייצר כאן רומנים היסטוריים, אפילו אם רוח הזמן וצרכי החברה כאן שונים לחלוטין.

     

    הספרות בישראל משמשת ככר אידיאולוגי לשמר את הקיים. ביום שהמודלים הספרותיים ישתנו, בין אם בגלל הקוראים, ההוצאות, הסופרים והשילוב עם התרבות הכללית – אזי גם חלוקת הכוח והמשאבים תשתנה אם במודע או לא במודע. נכון שאי אפשר שלא ללמוד את חיים נחמן ביאליק בבית הספר, אבל למה לא לשלבו מדי פעם עם פייטן אתיופי מרכזי או סופרת רוסייה (לא יהודייה) מוצלחת? בינתיים נמשיך לקרוא הכול ולא נקרא כלום. נמשיך להתייבש בשוליים, מוכי שעמום, שכפול, שובע וריקנות.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים