על חטא שחטאנו

אין ספק שעולם הספורט הישראלי ינצל את יום הכיפורים כדי לבקש סליחה. כמו כולנו, גם המעורבים בעולם זה חטאו ויבקשו לכפר על כך. רגע לפני כניסת החג קיבצנו עבורכם חמש סליחות ראויות ומתבקשות - הן אינן עוסקות בסיכסוכים מפורסמים ומתוקשרים, אלא בעוולות גדולות וכלליות יותר. חלקן מופנות אל ציבור האוהדים וחלקן צריכות להגיע מאותו ציבור, אבל כולן יחד מרכיבות חשבון נפש משותף לכולנו.

מכבי אלקטרה תל אביב

במוצאי שבת שובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, קיים מועדון הכדורסל של מכבי תל אביב את אחד האירועים היפים בתולדותיו. ניקולה וויצ'יץ' הוא באמת

אחד השחקנים הגדולים שדרכו אי פעם על הפרקט ביד אליהו, והצהובים מצאו את הדרך היפה, המרגשת והנכונה ביותר להיפרד מכוכב שכמותו.

למעשה, האירוע היפה הזה חשף גם את מה שכל כך חסר לסגנית האלופה. וויצ'יץ' אכן ראוי למשחק פרידה, אבל האם דורון ג'מצ'י ונדב הנפלד ראויים פחות, או שהפוליטיקה באמת השתלטה על כל חלקה טובה? ובהחלט יפה היה לראות את הקהל בנוקיה סוגד לסנטר הקרואטי האגדי באדום, אך מה אומרות עליו שריקות הבוז שכוונו לעבר שחקן הבית יותם הלפרין?

הערב הזה סימן קיצה של תקופה במכבי. אין רפי גינת, אין עלית, אין מוני פנאן, אין סמלים. אפילו שמעון מזרחי כבר אינו שמעון מזרחי, ואין זכר לימים הגדולים שהיו מנת חלקה של הקבוצה הזו לפני שלוש שנים בלבד. המהפכה בסגל היא דבר טבעי. ספק אם אי פעם תקום קבוצה כמו זו שכללה את וויצ'יץ', שאראס ואנתוני פארקר, וזו הצרה הכי קטנה של מכבי.

מה שצריך להטריד באמת את האנשים בצהוב נכתב על הקיר עוד בעיצומם של הימים הגדולים ההם, וזו מלחמת החורמה שניהלו ראשיה זה כנגד זה. דייויד פדרמן נגד מוני פנאן, מוני פנאן נגד רענן כץ, רענן כץ נגד פיני גרשון, פיני גרשון נגד שמעון מזרחי וחוזר חלילה.

דרכו של פדרמן היא זו שניצחה. הוא רואה במכבי גוף עסקי לכל דבר, וזו זכותו כבעל המאה. אלא שנדירים מועדוני הספורט שהופכים לעסק רווחי עבור בעליהם, במיוחד בישראל. מכבי תל אביב מעולם לא היתה הקבוצה העשירה באירופה, אבל ככל שזה יישמע קלישאתי - באמת היה בה ערך מוסף שהבדיל אותה מיריבותיה האימתניות. את נאום הציונות של רלף קליין ז"ל, ערב הגמר מול וארזה ב-1977, אי אפשר היה לקנות בכסף.

בהחלט ייתכן שהניצחון של דייויד הוא ההפסד של פדרמן. מה שנראה לפעמים כשכונה, או כמו לב הלבנט, הוא בדיוק הדבר שמחפה על מגבלות אחרות. מכבי תל אביב חושבת על החתמת סנטר חדש או אולי צירוף גארד נוסף, אבל מה שחסר לה באמת זו הדרך, המסורת והרגש. הם היו שם ואינם עוד. והבעיה היא שאין בנוף הארצישראלי קבוצה שתוכל לנצל זאת לטובתה.

(אהרל'ה ויסברג)

רון חולדאי

יש כאלה שמנהלים אנשים כדי להטיב עם חפצים דוממים, ויש כאלה שמנהלים חפצים דוממים כדי להטיב עם האנשים. לרוע המזל, רון חולדאי התגלה בקדנציה האחרונה שלו כמנהיג מהסוג הראשון. ניכר כי המדיניות הנדל"נית של ראש העיר תל אביב מצדדת בבנייה של בנייני ענק חדישים ומפוארים, מאשר בניית אמון התושבים.

ואם באמון התושבים עסקינן, מה היה אומר חולדאי (לו היה נאות לומר משהו בכלל לציבור) על הבטחותיו למחרת הריסת אולם אוסישקין ביוזמתו. נכון, המבנה המכוער הזה התנחל לו בפיניש של טיילת הירקון הנאה שבנה והוא החליט למחוק אותו מעל פני האדמה. היסטוריה, זכרונות, כדורסל, חיי קהילה. בעיניו הצרות הוא רואה שטח מבוזבז וכך גם לגבי מבני אגודת השייט של הפועל ת"א וצופי ים. שגם להם נכונו כנראה צווי הריסה בעתיד.

אבל אם לשייטים למינהם יש פתרון בדמות מרכז לספורט ימי מפואר מצידו השני של הירקון (עוד פיל לבן, שיש לצבוע בתוכן), הרי שלאדומים לא נמצא אולם חלופי. להם, או לכל קבוצה אחרת עם שאיפות לגדולה. כמו רבים מדיירי העיר ת"א, גם הם נדחקים הלאה ליד אליהו. או לאולמות נידחים אחרים בפרברים. מישהו זוכר את ההתחייבות להקים אולם חדש לקבוצה בצפון העיר? בטח שלא חולדאי.

אחרי שהחליף שטחים ירוקים בשטחים אפורים, אחרי שהמיר שטחים אדומים בשטחים ירוקים. בעבור ירוקים. רודי ג'וליאני המקומי (זאת אומרת, רוני חולדיאני שלנו) צריך לבקש סליחה. לא מאוהדי הפועל ת"א שספק אם יסלחו אי פעם. הוא צריך לבקש סליחה מכל אוהדי הכדורסל בעירו. אוהדי הספורט בכלל. מתקני ספורט, כמו מרכזי תרבות אלטרנטיבים אחרים, הם בשבילו בזבוז שטחי נדל"ן, בשביל תושבים רבים זה עניין של אהבה, תשוקה, נאמנות וקהילתיות. דרך חיים. חיים.

חולדאי צריך לבקש סליחה על שהוא אינו קשוב לרחשי ליבם של תושבים כל כך רבים. הרבצת במקל, הבטחת גזר. ספק אם יש לו היכן לנבוט בין גורדי השחקים, מרכזי הקניות ומגרשי החנייה המשובצים לאורכה ולרוחבה בת"א (כרגע על המפה, בקרוב בשכונה הקרובה לביתכם). לירושלים יש את הכותל, ללא מעט היה את אוסישקין. לא עוד, גם לא תחליף. כי בת"א יש ראש עיר עם לב של אבן, יש קבלנים עם לב אדם?

(אמיר בוגן)

מאמני ליגת העל

מבלי ששמנו לב עברו כבר חמישה מחזורים בליגת העל. אי אפשר להתעלם מכך שלמרות שחשבנו שאין עוד לאן לרדת, גם השנה הכדורגל הישראלי ממשיך לדשדש בבינוניות שלו עם מספר שערים נמוך, אבל עם הרבה מאמנים שנראים כאילו רק להם המצב לא ממש מזיז, העיקר שהג'וב שלהם מובטח. יום הכיפורים ופגרת הנבחרת שהצטלבו להם יחדיו נותנים לאלו על הקווים הזדמנות פז לעשות חשבון נפש אמיתי לקראת ההמשך

הטרוניות שנשמעות מהם (ולרובן אחיזה במציאות) על הניהול החובבני, המתקנים המיושנים ומוסר העבודה של הכדורגלן הישראלי, לא מפחיתות מהם את האשמה במצב. אם נסתכל היטב נגלה שרוב המאמנים הם שחקני עבר שהלהיבו אותנו על כר הדשא והיום יושבים בפרצוף רציני על הקווים, שמשכיח את העובדה כי הם בסך הכל עוסקים בבידור שאמור לספק הנאה לצופים ולא בדיון ביטחוני בממשלה.

את החולי של הכדורגל הישראלי לא ניתן לפתור ביום אחד, אבל מה שבהחלט ניתן לשינוי היא הגישה של המאמנים, שבמקום להתנהג כמו פקיד שיעשה הכל בשביל לשמור על מקום עבודתו חייבים להבין שכל תיקו מאופס נוסף, כורת עוד יותר את הגזע עליו הם יושבים. משבוע לשבוע לא קשה להבחין במספר ההולך וגדל של הפרצופים המיואשים באיצטדיונים, שבאמת כמהים לראות את הרשת זזה ואם לא זה, לפחות לקצת תעוזה והרפתקנות.

לוח השנה סיפק לנו אתנחתא קלה לקראת חזרת השחקנים והאוהדים למגרשים לקראת המשך העונה המפרכת. ננצל את ההזדמנות לשאת תפילה שביום הכיפורים הבא מי שיצטרך לעשות חשבון נפש הם אלו שכבר עתה קוברים את הענף הפופולרי בישראל, ונאחל לאלו על הקווים שיצליחו לנפק חיוך או שניים של הנאה ממהלכים שיספקו חניכיהם.

(אילן הלפרין)

מערכת אכיפת החוק

בבקשה תעירו אותי מהשינה. תצבטו אותי. תכו אותי. תגידו לי שזה היה חלום רע. בבקשה תגידו לי שלא ראיתי את איך אוהדי בית"ר ירושלים מנסים לשרוף את ההתאחדות לכדורגל. אני זוכר את הפעם האחרונה שזה קרה. אי אפשר לשכוח. אף אחד לא יכול לשכוח. זה היה בינואר האחרון וזה נגמר רק בנס ללא נפגעים.

תגידו לי שלא ראיתי את אוהדי סכנין שורקים בוז בזמן דקת הדומייה לנפגעי מרכז הרב ואת הקולגות מבית"ר מבזים את דקת הדומייה לזכרו של יצחק רבין ז"ל. נכון, זה נגמר בעונשים של ועדת המשמעת בהתאחדות. הקבוצות אפילו זעמו על כך, שאלו למה זה מגיע לנו בכלל? התקשורת הציפה את הנושא והיתה שלוחת רסן מההתחלה. ועדיין, אותם אנשים שעשו זאת ממשיכים להסתובב במגרשים, ביני לבינך. ככה בלי שאנחנו אפילו יודעים.

תגידו לי שלא ראיתי איך כמעט כל אימוני פתיחת העונה של קבוצות ליגת העל מפוצצים על ידי חוליגנים, רימוני עשן נזרקים לכר הדשא, האבוקות פתאום נדלקות בזה אחר זה. ואחר כך עוד אומרים לנו שמחסני החירום בצה"ל ריקים מתחמושת. אתם יודעים מה, תגידו לי הכל. רק אל תגידו לי שזה קרה בגלל המשטרה.

חשבון הנפש של רב ניצב דודי כהן, יום הכיפורים תשס"ט. או לפחות ככה אנחנו מקווים שהוא יהיה.

(רענן וייס)

אוהדי הכדורגל והכדורסל בישראל

מהי ההגדרה המילונית של המילה אוהד: "תומך ומזדהה, מעריץ. מגלה יחס של רצון". עכשיו נסו אתם, אוהדי הספורט בישראל, לקשר בין הגדרה זו לבין היותכם אוהדים. נכון, תמיד יש יוצא מהכלל, ולכל קבוצה יש את האוהדים האמיתיים, שבאים במטרה לתמוך בקבוצתם. אבל במקרה שלנו הם היוצאים מהכלל.

ה"אוהד הישראלי" צריך לבקש סליחה משתי סיבות שונות - פאסיבית ואקטיבית. נתחיל עם הראשונה. אוהדים ישראלים חושבים שתפקידם הוא להיות במגרש. התפקיד מתחיל הרבה קודם - איך להיראות במגרש. אוהדי כדורגל אירופאים באים בצבעי הקבוצה והופכים את היציע למעיין דגל אחד גדול.

לא הצלחתם ללבוש את צבעי קבוצתכם? לפחות תעודדו כל המשחק. לא מדובר במפגש חברתי. המילה הנפוצה ביותר במשחקים בארץ היא "לשבת". בעיני, אוהד שיוצא ממשחק קבוצתו כשהוא לא צרוד, הוא לא אוהד אלא צופה. אני יודע שזו הדוגמא הקיצונית מהצד השני, אך לשמוע משחק כדורגל באנגליה (אוהדי ליברפול שרים את NEVER WALK ALONE) זו חוויה.

החלטתם לעודד? מצוין. בדרך כלל ההתלהבות נחתכת לאחר שקבוצתכם נמצאת בפיגור. אפשר להבין את הרגע הראשון, זה מוציא אוויר מהמפרשים, אבל אין מקרה בו השחקנים זקוקים לכם יותר. וזה בדיוק הרגע בו מתחילות הבעיות שלי עם האוהדים האקטיבים, שמרגישים אותם במשחקים והם כן מעודדים. אך מה קורה כשעל המגרש מתרחשים דברים לא על פי רוחם?

זה מתחיל בקללות - מתקבל על הדעת. העניין מסתבך כששחקנים שיורדים למחצית, או סתם ניגשים לבעוט קרן, זוכים למטר יריקות לפניהם. השחקנים הם לא היחידים שסופגים יריקות או ירקות. גם השופטים, שלא תמיד מדייקים (זו לא סיבה לאלימות), חוטפים מיני ירקות בכל מיני איברים בגופם (זוכרים את מר ליימן, הקוון מהמערכון של הגששים "שירים שערים וטכנאים", שביקש בשם אשתו לגוון את התפריט?).

אם ההפסד באמת כואב, מנסים להוריד את אוטובוס השחקנים מהכביש, או לפחות לזרוק אבנים על שמשותיו. אני לא מצפה לעמוד לצד האוטובוס ולמחוא

כפיים (למרות שזה הרעיון של "אוהד"). אבל לתקוף את שחקני הקבוצה? איך לעזאזל זה יעזור להם לשחק טוב יותר בשבוע הבא?! גם כאן הביאו הגששים דוגמא נפלאה - אוהד בית"ר מר כאסח, שכשהואשם שזרק על השופט בלוקים ענה: "חצץ, כבוד השופט, חצץ. את הבלוקים גמרנו בשבוע שעבר נגד פ"ת".

התרגום למילה "אוהד" באנגלית הוא Fan. אך יש תרגום נוסף: Supporeter - תומך. תתחילו להיות "תומכים", ולא "צופים" פאסיביים או "תוקפים" אקטיביים. רק תרוויחו.

(יוני לב ארי)