אולמרט לא מבקש סליחה
גם בסיבוב הפרידה של ראש הממשלה ברוסיה הוא נקט גישה אישית, ישירה ובלתי אמצעית. בעזרת שופר שניתן לרגל יום הכיפורים וחולצה של נבחרת ישראל, הוא קיווה שרוסיה תימנע מהמשך אספקת הנשק המתקדם לאויבות ישראל
לתפישתו לפחות, הוא הקורבן ולא מי שמעלה אותו, הוא צריך להיות נשוא הסליחה ולא המבקש אותה. בראייתו הוא עשה טוב לעם ישראל, ואנשים שחיפשו את ראשו לא אפשרו לו להשלים את המהלכים הגדולים לטובת הציבור. זהו פחות או יותר הרושם שהתקבל, כשנשאל בספרייה של מלון בלנצ'וק קמפינסקי במוסקבה אם יש מישהו שהוא רוצה לבקש ממנו סליחה ערב יום הכיפורים.
אפשר ללמוד על זה מהדברים שאמר לעיתונאים הישראלים שליוו אותו, אולי במסעו האחרון כראש ממשלה לארצות הנכר, בסכמו את מלחמת לבנון מנקודת מבטו. "אני חושב שהתוצאה שלה מהרגע הראשון הייתה טובה מאוד לישראל", אמר, "אילולא מעט פרשנים ואלו שנגררו אחריהם, היו רואים בישראל שמלחמת לבנון הייתה ניצחון".
לדבריו, "כיום אנחנו הרבה מעל שנתיים שיש שקט מוחלט בלבנון. אפשר לומר שזאת התקופה השקטה ביותר, זה יותר מארבעים שנה. כל זה קרה מהמכה הקשה עד מאוד שספגו הלבנונים ובעיקר חיזבאללה. במידה רבה, הם טרם התאוששו ממנה ולכן איבדו את החשק לחזור על ההתגרויות שלהם גם בעתיד". כן וינוגרד, לא וינוגרד, אולמרט בשלו: אין בקשת סליחה, אין כפרה.
שופר יהודי וחולצת כדורגל למדבדב
אתמול, כשנכנס בהיכלות הקרמלין, עם המסדרונות הגבוהים והמקומרים המגמדים את האדם הפשוט הצועד בה, פסלי השיש והברונזה המרשימים המספרים על עבר מרשים, והחדרים המפוארים שנועדו לספר שבאת בשעריה של אימפריה, הביא עמו אולמרט לנשיא החדש, דימיטרי מדבדב, שתי מתנות. הראשונה הייתה שופר, לקראת יום הכיפורים שנכנס הערב בישראל, השנייה הייתה חולצה כחולה של נבחרת ישראל בכדורגל שעל גבה הספרה הסמלית 3, כי מדבדב הוא הנשיא השלישי ברפובליקה הרוסית המתחדשת. מדבדב, אגב, נתן לו ספר תנ"ך כתוב קירילית, במשקל כבד במיוחד, ששתיים מבנות הלשכה לא הצליחו להרים.
מדבדב ואולמרט. פוטין לא היה שם (צילום: AFP)
השופר וחולצת הכדורגל שבחר אולמרט לתת, מסמלים אולי יותר מכל את האיש שעוד מעט קט יוצא מדלת לשכת ראש הממשלה. גם בשליחותו האחרונה במוסקבה, פעל אולמרט כמדינאי הישראלי הבכיר שכל החיים לפניו. עם השופר היהודי בידו, בא אל מדבדב הנשיא של רוסיה, שאת נחת נשקה חשנו היטב במלחמת יום הכיפורים שלפני 35 שנים. עם השופר הוא בא להתרות ולבקש שרוסיה תימנע מהמשך אספקת הנשק המתקדם לאויבות ישראל, מסוריה וחיזבאללה ועד לאיראן. אולמרט, ראש ממשלה של מדינה יהודית גאה, הביא שופר לרוסי, כי הוא יהודי גאה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.
בידו השנייה אחז בחולצת נבחרת ישראל, כחולה כמו הצבע של קבוצת הכדורגל "זניט" שמדבדב אוהד. אולמרט היהודי, החרד מנשק רוסי בידי איראן, סוריה וארגוני הטרור, יודע נפש אדם. לצד העניינים הקיומיים עליהם בא להיאבק למען עמו, אותו עם שלא רצה אותו בשל החשדות לחוסר טוהר כפיים, הביא חולצת כדורגל לנשיא רוסיה החדש בפגישתם הראשונה. כך הוא פותח לבבות אצל מנהיגי עולם, בגישה אישית, ישירה, בלתי אמצעית, גישה של חולין. כולנו נוסיף ונלעיז, נמשיך ונבקר אותו, אך אי אפשר לקחת ממנו את היכולת המוכחת הזאת שלו לשחרר מעצורים ולקרב מנהיגי עולם. גם אם לא כולם נענים לרצון ישראל, ובוודאי לא מדבדב ורוסיה, הרי שזה עושה את שלו.
אולמרט המתנצח
פוטין לא חיכה לאולמרט במוסקבה. זאת עובדה. אבל יותר משנפגע מכך, הוא לא אהב, בלשון המעטה, את הפרסום ההוא כאן על ראש ממשלת רוסיה, הנשיא לשעבר, שלא מצא זמן להיות עבורו. כך קרה כשנכנס לפנות ערב לחדר הספרייה, הייתה בפיו דרישת שלום מפוטין לכותב שורות אלה. דרישת שלום סרקסטית כמובן. "לפני דקות אחדות התקשר אלי פוטין והביע את צערו העמוק, על כך שבשל נסיבות אישיות מיוחדות הוא לא היה בעיר", אמר.
"הוא חזר על כך שהייתה לו הזדמנות לשפר את היחסים עם רוסיה. הוא הביע את רצונו להיות בקשר אישי איתי ולמסור דרישת שלום מיוחדת לעיתונאים שהביעו דאגה מכך שהוא לא היה בעיר מכיוון שהוא השוהה בסנט פטרבורג לרגל יום הולדתו ה-56 שחל היום, ב-7 באוקטובר". לטוב, או לרע, זהו ראש הממשלה המסיים את תפקידו בתוך זמן קצר, גם אם לא קצוב עדיין.
בחדר הירוק שליד לשכת מדבדב בקרמלין, נערך שולחן ובו חמישה כסאות מכל צד. חמישה עבור הנשיא הרוסי ואנשיו, בהם שר החוץ לברוב וסגנו הכמעט נצחי סלטנינוב. הזוטר מביניהם היה המתרגם הסימולטני מרוסית לעברית ולהיפך. מהעבר השני ישבו הישראלים, שמפאת דלילות מערכת האנשים שליוותה את ראש הממשלה בנסיעתו זאת, היו שניים מהדוברים שלו - יעל אפטר, סגניתו של הדובר הרשמי, יעקב גלנטי, שלא בא למוסקבה בזכות לידת בן חדש, והאחראי על הדוברות לתקשורת הזרה, מרק רגב. האחרים היו השגרירה, אנה עזרי, היועץ המדיני, שלום תורג'מן, והמזכיר הצבאי האלוף, מאיר כליפי.
ככלל, הנסיעה הזאת למוסקבה לא ריתקה תשומת לב רבה. גם ברוסיה, שם התמקדו בעיקר בתשורה הישראלית של חצר סרגיי בירושלים,
זכו הידיעות על אולמרט למקום לא בולט במיוחד. גם בישראל, שכלי התקשורת שלחו רק כתריסר נציגים, בעוד שבנסיעות קודמות היו גם יותר מ- 30 עיתונאים, הכותרות על אולמרט נדחקו יותר לעמודים הפנימיים בעיתונים, ידיעות משניות באתרי האינטרנט, וכאייטמים דחויים בליין-אפ של מהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו.
ברוסיה ובישראל, מסתבר, מעטים סבורים שאולמרט עוד יכול לעשות משהו בתפקידו. מחד, מאפשרים לראש הממשלה הזה את סיבוב הפרידות שלו ורוחשים את הכבוד הראוי לו. מאידך, מחכים כאן ובעולם להחלפת המקל בירושלים, לראות מי הבא בתור ומי בתור הבא, כדי לעשות איתו עסקיים מדיניים ובכלל.
לפנייה לכתב/ת 
