זוכרת את האקסית שלי מהתיכון? יש לי בן ממנה
ביום הולדתה ה-50 של אליאורה, אחרי שנות נישואים רבות לדני ושתי בנות, מתקשרת פתאום דינה ומכניסה לחייהם את נוכחות שטורפת את הקלפים. מתוך הספר החדש "עכשיו טוב"
המלפפון נושר מהמזלג על השטיח הבלגי שנקנה לאחר כתותי רגליים בכל הארץ כמעט. אף אחד מאיתנו לא מתכופף להרים אותו. האוויר נהיה דחוס למרות שהמזגן מכובה. אני פותחת חלון. דני רציני. חשרת עננים חגה מעל ראשו. אני מודאגת. אולי היא חולה. רוצה ביקור אחרון. ללבן את השנים שהוחמצו. אולי היא צריכה תרומת מח עצם. אולי תרומת זרע. המחשבות טסות ומתנגשות כמו נחיל דבורים עצבני. דני עדיין שותק. אני מחכה.
"נו", אני פולטת את כל המתח בנשיפה אחת, "אתה לא מתכוון לספר לי מה העניין?"
"חכי רגע, אני אספר לך. אל תאיצי בי".
דני קם. פוסע לעבר המטבח. "להכין לך משהו לשתות?"
העצבים שלי ישתחררו בעוד רגע בצעקה
"לא. בעצם כן. קפה קר עם קרח". נראה לי שאזדקק לקרח על המצח. העצבים שלי ישתחררו בעוד רגע בצעקה. נו כבר.
דני בא עם מגש ועליו שתי כוסות קפה ועוגיות תמרים שהוא קונה מידי שבוע בקונדיטוריה מיוחדת המתמחה במתוקים ללא סוכר שטעמם מתוק כאילו היו עם. הוא רציני ועדיין חיוור. כמעט ירוק מחיוורון. פניו מחליפות צבעים כמו זיקית. נראה שהיה רוצה להתמזג עכשיו עם שיח או עם גזע עץ בגינה. הוא מניח את המגש על השולחן ומתיישב. יותר נכון צונח.
"את זוכרת את דינה, נכון?"
"אל תעייף אותי בשאלות סתם. ודאי שאני זוכרת. מי יכול לשכוח. מה קרה?!"
"אלי, אני צריך שתבטיחי לי לקבל את הדברים שאומר בפרופורציות הנכונות ואל תשתוללי".
"ממתי אני משתוללת? מה קרה? תפסיק למתוח אותי. תפסיק לדבר אליי כמו אל פציינטית שלך. מה קורה פה? אתה לא אתה".
דני מסתכל עלי במבט שקט וחיוור. השליטה העצמית שלו יכולה להוציא אותי מדעתי.
"אז את זוכרת את דינה?" הוא חוזר על הפרט הברור הזה. "את זוכרת שהיינו חברים שלוש וחצי שנים וכמעט התחתנו".
"לא, את זה אני לא זוכרת".
"כן, היינו מאוד קרובים לחתונה. אני בכלל לא רציתי, זו היא שלחצה. בגלל זה גם נפרדנו".
"חשבתי שנפרדתם כי מיציתם את הקשר".
"גם זה. אבל בעיקר בגלל החתונה. הייתי, היינו", הוא מתקן, "מאוד צעירים. ילדים. לא ידענו כלום מהחיים. אני קיבלתי צו גיוס והיא נרשמה לעתודה והתחילה ללמוד משפטים".
"תעשה לי טובה, אל תלאה אותי בכל הפרטים הטכניים האלה. תגיע כבר לעיקר".
"דינה נכנסה להריון".
"מה?!" אני מקבלת בוקס ישר לפרצוף, לחזה, לקיבה, לכבד. אני מבינה. באחת אני מבינה הכל. את הערפול שבסיום היחסים. את התמונה המקומטת מהמגירה. את המכתבים מגירי הכאב והתסכול.
"דינה נכנסה להריון", הוא חוזר. "בסוף שמינית. ועד שגילינו את זה היה כבר מאוחר מדי ואי אפשר היה לעשות הפלה".
"מה זה, חייתם בימי הביניים?"
"אולי בכוונה היא סיפרה לי בשלב מתקדם של ההריון. אני לא יודע. על כל פנים, היה הריון ואי אפשר היה לעשות כלום".
הפה שלי נשאר פתוח. אני יושבת המומה וממשיכה לשמוע את הברור מאליו.
"מה הייתי, בסך הכל חייל בסדיר"
"דינה עברה לכפר בצפון הארץ, גרה אצל קרובי משפחה שלה והמשיכה את ההריון עד ללידה. נולד לה, לנו", הוא מכחכח בגרונו, יורק כמה טיפות קפה, "בן. ביקרתי אותה אחרי הלידה. אפילו החזקתי אותו על הידיים. הוא היה תינוק יפה. נקי כזה. מושלם. אז שוב עלה נושא החתונה. לא הסכמתי. היו בכיות, תחנונים, לחץ של בני משפחה, ואני לא הסכמתי. לא יכולתי. הרגשתי" (בפעם הראשונה הוא מכניס את המילה רגש, אני מהרהרת) "שלא אוכל לעמוד בזה. מה הייתי, בסך הכל חייל בסדיר. עוד לא התחלתי לחיות. ידעתי שאם אסכים, אמרר לשנינו את החיים וזה יהיה גרוע יותר מאשר לוותר על הילד. יכול להיות שהייתי אנוכי. בטוח שהייתי אנוכי. הייתי צעיר. כל כך צעיר" (עוד רגע הוא יבכה על שהיה כל כך צעיר ואומלל) "לא יכולתי לוותר על עצמי. לוותר על החיים, על החלומות. להיכנס לעול כזה בגיל כל כך צעיר".
תווי פניו של דני נמסים מול עיניי כמו מסיכת גומי שהותכה. האף, הלחיים, הסנטר, האוזניים, הכל מתערבב, זולג ומטפטף כלפי מטה. אני מסתכלת אם אין שלולית על השטיח. אין. אבל גם אין דני. יש בולדוג מסוכן שהולך לטרוף אותי.
"דינה נאלצה למסור את הילד לאימוץ. היא רצתה לגדל אותו לבד, אבל אביה הטיל וטו. מאז לא שמעתי ממנה כלום. כלום", הוא נועץ בי מבט רב-משמעות, כאילו זה מה שיכול לפזר, להמיס ולהעלים כמו בהוקוס פוקוס את כל מה שאמר עד עתה.
"היא התחתנה עם איש עסקים מבוגר ממנה בהרבה ועברה לארצות הברית. היא מטפלת בכל הדברים המשפטיים בעסק שלהם. זה הדבר האחרון שידעתי. היא צלצלה עכשיו כי הבן פתח את תיק האימוץ ומצא אותה. יש לה שלושה ילדים משלה. לכולם היא סיפרה עליו, כי היא חיה מתוך ידיעה שבבוא היום היא תמצא אותו. בעלה הבטיח לעזור לה במשימה עוד לפני שנישאו".
"איזה יופי. כמה אבירי מצדו. את כל זה היא סיפרה לך עכשיו בטלפון?" אני עושה חשבון מהיר של הדקות הספורות שדיבר איתה. זה יותר מדי אינפורמציה במעט מדי זמן.
"כן. הם נפגשו והוא שאל עליי. היא שאלה אם אהיה מוכן לפגוש אותו. זהו. זה כל הסיפור".
"זהו, זה כל הסיפור", אני מחקה אותו.
"בן זונה" חלש, קלוש ותלוש מדי לגודל ההלם
סתם ככה אאוט אוף נו וויר, אאוט אוף דה בלו, באדישות תחמנית, התפלק לחיינו בן, ואני לא יודעת מה צריכה להיות התגובה ההולמת את המעמד. "בן זונה" חלש, קלוש ותלוש מדי לגודל ההלם שאני חשה. דני סולד מקללות. הוא שומע כאלה למכביר מהמטופלים. בבית הוא רוצה שפה נקייה. שיזדיין. חתיכת בן זונה מסריח. בן זונה, בן זונה. אבא של הבני זונות. לא, אני אשלוט בעצמי. אני אראה בגרות.
"מה את אומרת, אני צריך לפגוש אותו?"
"זה מה שאתה רוצה לשאול אותי, אם לפגוש אותו? אתה מבקש ממני רשות? בזה מסתכם כל העניין?"
"כן. מבחינתי בזה זה מסתכם".
"ומה מבחינתי?"
"מה מבחינתך?"
אני שונאת שהוא עושה לי את שיחות הטיפול האלה. אני שונאת אותו. כמו עם הילדות כשהיו קטנות. היה עושה להן שיחות הסברה. אם אחת מהן התנהגה לא יפה ליד שולחן האוכל אצל דודים או חברים (...).
"ומה עם הנישואים שלנו שנבנו על שקר?"
"את מגזימה".
תחושת הנבגדות. ההונאה. המרמה
"אני לא. ומה עם הבנות שלנו שלא יודעות שיש להן חצי אח. חצי אח". אני כמעט בוכה. ההלם עוד לא התיישב עליי במלוא כובדו, סירחונו וצחנתו. עדיין לא העברתי במוחי את כל התסריטים האפשריים שיכולים לצוץ כתוצאה מהתגלית המופלאה. מהמתנה שקיבלתי ליום הולדת 50 ביחד עם הפלזמה 42 אינטש שבא לי עכשיו לקום ולנפץ לרסיסים אלקטרוניים שיחדרו לתוך עיניו של דני ואולי יעוורו אותו. לא, זה עונש גדול מדי. אז אולי רק יפצעו אותו ויגרמו שטפי דם בכל חלקי גופו.
השוק של ההפתעה נמסך לתוך דמי טיפה אחר טיפה. כל טיפה שוקלת טון. אחר כך הוא לופת אותי בצוואר. מתהדק סביבו כמו עניבה. צופד אותו בבת אחת כאילו נתכסה בפריחה של אלרגיה משונה. מכווץ את הכתפיים. הולם ברקות כמו עם פטישים. טראח טראח בום. יתר חלקי הגוף מתים. צוואר, כתפיים ראש. לשם מתנקזים הרעלים. תחושת הנבגדות. ההונאה. המרמה. השקרים הגסים. משם מאותתים לי חזק שחיי הנישואים שלי התחילו משקר ענק. צועק. צורח. ניחר. ולכן הם פסולים. לא נורא, אני משדלת את עצמי לא להיחנק, יש דברים גרועים יותר. כמו מה? אני מנסה לשחרר את הקשר של העניבה שעוד רגע יחנוק אותי. מזיזה את הראש שמאלה וימינה. משעינה אותו לאחור. מעסה את קצות הגבות.
חצי חיים נבנו על מציאות שגויה
הנה, קצת יותר טוב. לא נורא. נורא ואיום. הכי נורא שיכול להיות. חצי חיים נבנו על מציאות שגויה. כל מה שהיה עד לרגע זה, כאילו לא היה. עכשיו מתחילים החיים הזוגיים על באמת, עם הקלפים על השולחן. חיים זוגיים. שטויות במיץ. בדיחה זדונית. המצאה כוזבת. אין זוגיות. יש כל אחד בנפרד. כל אחד לבד שמנסה ללכת על בהונות לצד זה שהתחתן איתו ולהשתדל לא למעוד ולא להמעיד.
עכשיו עולה הכעס. כמו פרץ של קיא הוא שוטף אותי מבפנים. לא סתם כעס. מפלי כעס. שיטפון של כעס. גלונים של כעס מר, חמצמץ, עשוי מיצי מרה ריריים, צהובים, עכורים, ששורפים כמו כיב פתאומי. אי אפשר לבלוע אותם, כי הטעם נורא, וגם לא להוציא, כי הגועל שבהוצאה גדול מהגועל שבאגירה. כולי, מכף רגל עד ראש, צוואר בקבוק מלא ודחוס ופקוק.
הלוואי שהיה לי אומץ להפוך עלי דני את השולחן. לשבור עליו את כוסות הקפה. לצוות עליו לאסוף את השברים בלשונו.
"יש עוד מישהו שיודע את הסוד היפה והרומנטי הזה?" אני חורקת מתוך פרצי הכעס.
"אל תהיי צינית".
"אני לא צינית".
"אף אחד. חברה של דינה יודעת. החברה הכי טובה שלה מהתיכון שליוותה אותה בימים הקשים ההם, נדמה לי שקוראים לה סמדר. אני לא בטוח".
"ומי ליווה אותך?"
"אף אחד".
"אמא, אבא, חבר, אף אחד לא יודע?"
"אף אחד". כאילו שזה שלא יודעים ימזער את התגלית. "אלי, אני מצטער. אני באמת מצטער. האמת היא שלא סיפרתי לך כי חשבתי שאם תדעי, לא תסכימי להתחתן איתי". הוא מנסה להתחנף בתירוץ כה עלוב. "חוץ מזה, הדחקתי את זה כל כך עמוק בתוכי, שעם השנים לא זכרתי. פשוט מחקתי. אמרתי לעצמי שאם עד גיל 18 הוא לא מתקשר, סימן שזהו זה. שהוא ויתר והסיפור יצלול בתהום הנשייה של כל הדמויות שנטלו חלק בדרמה ההיא".
הוא מדבר על זה כעל סרט שהוא עצמו שימש בו רק סטטיסט. "איך אפשר למחוק פרט כזה?"
"אפשר. אלי, זה הדבר היחיד שהסתרתי ממך כל החיים. מעולם לא בגדתי בך".
"תודה".
"מעולם לא שיקרתי לך".
"לא היית צריך".
"תפסיקי".
"איך קוראים לבן שלך?" הבן שלך, אלוהים, זו מציאות? אני צריכה לצבוט את עצמי. לתת לעצמי סטירה. אולי אתן לדני סטירה. מוכרחה להיות כאן תגובה משמעותית יותר. אני יותר מדי מנומסת. כמו בסרטים בריטיים. וגם הוא. מדבר כאילו הדבר לא נוגע לו. מין פרט טכני כזה.
"תומר. דינה סיפרה לי שקוראים לו תומר. היא קראה לו נדב כשנולד, אבל המשפחה המאמצת שינתה את שמו".
"בן כמה הוא?"
"בן 34 ילד גדול. אם לא תרצי, לא אפגש איתו".
"מה אני שייכת?"
"את שייכת".
"זה בגלל נקיפות המצפון שלך?"
"מה זה חשוב בגלל מה? אני מחכה ממך לתשובה. אם תגידי לא, לא אלך ונמחק את הדבר הזה מחיינו ל-50 השנים הבאות".
"אי אפשר למחוק. והוא לא דבר. הוא בשר ודם".
"ננסה".
"תלך לפגישה. בטח שתלך. אתה לא סקרן לדעת איך הוא נראה? אם הוא דומה לך?" אני מנסה בכל כוחותיי להתרגל. לגלות אנושיות.
"לא מעניין אותי. זה זרע שנפלט בטעות. לא יותר".
"אתה מלא הגנות עצמיות".
"אז אני מלא הגנות. מה אכפת לך. יותר טוב בשבילך, בשבילנו".
"תלך פעם אחת", אני פוסקת. "אל תכניס את זה, אותו, למשפחה שלנו".
"לא התכוונתי להכניס".
"אני לא רוצה בשום אופן שהבנות יידעו עליו", אני מתעשתת במהירות.
דני קם ומתקרב ומנשק את ראשי. אני לא מרגישה כלום. באמת שאני לא מרגישה כלום.
לפנייה לכתב/ת 
