היכן לבני האשה?

אין לתלות את כשלונה של ציפי לבני בהרכבת ממשלה בשותפים חמדניים, שהרי אהוד אולמרט הצליח להקים ממשלה עם אותם שותפים בדיוק. הפעם הכישלון כולו שלה, ואם ברצונה לשקם את "קדימה" כדאי לה להפיק ממנו לקחים.

ראשית, אל תאיצי בקודמך לפרוש לפני שמובטחת לך קואליציה. מיד עם ניצחונה הדחוק בפריימריז, דחקה לבני באולמרט לפרוש מיד וכך רמסה בפומבי את כבודו הרמוס ממילא. כך למעשה קיצרה במו ידיה את הזמן שבו יכולה הייתה להידבר בשקט ובלי לחץ עם השותפים הפוטנציאליים, ואותתה שהיא להוטה, להוטה מדי, לשלטון.

שנית, היפטרי מהיועצים ואנשי החצר של אריאל שרון. הם נלחמים את המלחמה הקודמת. ראובן אדלר ואייל ארד נתנו ללבני עצות שהיו טובות לשרון. למשל, להגיב מגבוה ("קטן עלי, קטן על קדימה") כאשר יריביה תקפו את חוסר הניסיון הצבאי שלה. מוטב היה לה להודות במה שידוע לכולם – שאין לה ניסיון צבאי – ולהצהיר שהיא מוכנה ללמוד מהוותיקים, כולל משאול מופז, ולשתפם בכל מהלכיה בעתיד. כך הייתה יוצרת רושם חכם ושקול, ונמנעת מלהפגין קהות חושים מול חששות הציבור, שנכווה מחוסר הניסיון וחוסר האחריות של עמיר פרץ.

שלישית, היי מי שאת. לבני הגיבה בסגנון החלטי, "כמו גבר", על ההתפתחויות בשדה הפוליטי: היא נזפה בשותפים הפוטנציאליים שלא הזדרזו להצטרף לממשלתה, ופקדה על אהוד ברק לגלות אחריות ולהצטרף מיד במקום להתעקש על כיבודים. וכאשר חילקה פקודות והייתה "יותר גבר מגבר", שכחה להיות אשה: נעימת הליכות, בעלת חן טבעי, שמשוחחת בגובה העיניים עם שותפיה ומזמינה אותם להצטרף לממשלתה במקום לדחוק אותם לפינה.

ואגב דחיקה לפינה: מי שרוצה להיות ראש ממשלה בישראל אינה מציבה אולטימטום לרב עובדיה יוסף. אין דבר שמעליב את כבוד הרב יותר ממי שמציבים לו תנאים ומלמדים אותו מה ואיך לעשות. לבני ואנשיה לא קראו את המפה בכל הנוגע לש"ס. מה שהפריע לראשי המפלגה אינו גובה הקצבאות ולא חלוקת ירושלים, שממילא איננה עומדת על הפרק, אלא השילוב הגלום בה של אשה ושמאלנית. הפוליטיקאים של ש"ס יכולים להסכים למנהיגותו של איש שמאל, אם הוא גבר, רצוי גם לוחם אמיץ. ובתנאים מסוימים יסכימו לכהן בממשלה שבראשה אשה, אם יש לה דעות ימניות. אבל גם אשה, גם שמאלנית, וגם אולטימטום לרב עובדיה, שייתן תשובה עד יום ראשון כי אז גברת לבני הולכת לנשיא, לא יכולים היו להוביל אלא לפיצוץ. כך נולדה הצהרה החריפה של יום שישי כי ש"ס בחוץ. ואם ש"ס בחוץ, ברור שדגל התורה איננה בפנים...

מה יכולה הייתה לבני לעשות? ובכן, לכסות את שערה במטפחת, להגיע לסוכה של הרב עובדיה ולספר לו – ולתקשורת – שיש לה לב יהודי חם, שהיא מקפידה להנחיל לילדיה ערכים יהודיים, שהיא מדליקה נרות בערב שבת, ובקיצור: קצת יידישקייט בנוסח שמעון פרס, שאיננו זר לה היה בוודאי מקדם את מטרותיה יותר מהמאבק העיקש שהוביל להתחפרות של ש"ס ואחר כך לבריחתה.

ולבסוף, משהו על נשים: בכל שנות פעילותה הציבורית לא הקדישה לבני מאמצים במאבק למען קידום זכויות הנשים ולא קידמה נשים יותר מעמיתיה הגברים. ייתכן שהעדיפה לעסוק בנושאים לאומיים ולא סקטוריאליים, אולם בכך וויתרה על תמיכה של הציבור הגדול, הנלהב והאכפתי ביותר שיכול היה להשמיע את קולו למענה. אם ברצונה לשקם את תדמיתה ואת מעגל תומכיה, כדאי לה אולי להתחיל מבראשית – מהנשים.

ד"ר מור אלטשולר, חוקרת מחשבת ישראל ופובליציסטית