כל אחד והברנר שלו

פרופ' אניטה שפירא ממשיכה בכתיבת ביוגרפיות על הדמויות המרכזיות בתנועה הציונית. חיים יוסף ברנר אינו דמות קלה להתחקות אחריה. היא דורשת מאמץ אינטלקטואלי רב בהבנת המסרים שלו, שכן מצד אחד הוא עמד בעולם הספרותי של הציונות. מצד שני, הוא ביקר חלקים גדולה ממנה.

שפירא משלבת בספר ראייה חדה לתוך הפסיכולוגיה של ברנר (התקפי הדיכאון המפורסמים). היא מתארת את חיי האהבה שלו, את נטיותיו המיניות ואת המורשת ההיסטורית וחברתית שאותה נשא על כתפיו עד לארץ ישראל שם נרצח. הביוגרפיה כוללת התחקות רחבה על כל התחנות החיים שלו.

לכל אחד ברנר משלו. עטיפת הספר (צילום: יחסי ציבור עם עובד)

הביוגרפיה כתובה בצורה קולחת ובהירה. בכל זאת, היא לא הצליחה להכיל את כל המשקל של כל דמותו, במיוחד הדיונים הספרותיים אותם הצית ובהם נטל חלק פורה. בנוסף, שפירא אינה כותבת מתוך נקודה מחקרית שקופה. יש לה אג'נדה. היא כנראה אחת מהחוקרות הציוניות האחרונות שאוהדות כמעט בטוטאליות את מעשי התנועה הציונית ועומדות מאחוריה.

ברנר הוא דמות רב גונית. למעשה, כל אחד יכול למצוא לו "ברנר משלו"; זה שמעמיס בלונדון את  כתבי עת "המעורר" כדי שיישלחו לרחבי הקהילות היהודיות באירופה, זה שביקר את הציונות והראה שהיא רק עוד אופציה לקיום יהודי, וזה שהוא קודם כל סופר מצוין.

ברנר, סיפור חיים. מאת אניטה שפירא, עם עובד, 456 עמודים

בין ספרות להיסטוריה

חזי שלח הביא לנו ספר שמתאר את קורות מלחמת קרים, אבל ספרו אינו ספר היסטוריה, לכן לא ברור מי קהל הקוראים שלו. הספר מתחקה אחר מניעי המעצמות שהגיעו עד חצי האי קרים כדי להשתתף באחת מהמלחמות הקשות ביותר שידעה אירופה. זה ספר ראשון בעברית המוקדש למלחמה, אך דווקא בשל כך ראוי היה שייכתב כספר אקדמי שיהווה מסד נתונים רציני. 

בנוסף, היום ברשותנו מחשבה ענפה כיצד ניתן לספר מלחמות מבלי להיקלע שוב למניעי האליטות והמנהיגים, אלא לתאר את המלחמה מ"מלמטה" באמצעות דמויות שוליות. לכאורה גם ספרות וגם היסטוריה עשויות מילים, המעשירות את הידע שלנו לגבי התרבות והזמן שבו אנו חיים. אריסטו טען כי ספר היסטוריה מתחקה אחר הדברים שקרו ואילו ספרות מספרת לנו את הדברים שיכלו לקרות. חזי שלח, איכשהו, נתקע בין השתיים וחבל.

חזי שלח, מלחמת קרים, ספרית מעריב, 2008, 255 עמודים. 

גבולות הכוח

"ברוכים הבאים למדבר של הממשי" כבר יצא בעברית לפני כמה שנים. ז'יז'ק מסביר בהקדמה שהוסיף מדוע יש צורך בקריאתו המחודשת: "ה-11 בספטמבר הוא הסמל העיקרי של סוף שנות ה-90 הקלינטוניות המאושרות, של העידן הממשמש ובא, שבו חומות מבצבצות בכל מקום, בין ישראל לגדה המערבית, מסביב לאיחוד האירופי, בגבול בין ארצות הברית למקסיקו. התשקיף של משבר גלובלי חדש מגיח במלוא עוצמתו: קריסות כלכליות, מצבי חירום, קטסטרופות צבאיות ואחרות ..."

11 בספטמבר. התווית דיון למחשבה ביקורתית (צילום: AP)

נדמה שהוא צודק. המשבר הגלובלי הפיננסי אכן הגיע, אבל קרו גם דברים אחרים. ז'יז'ק מנסה לא לתת תשובות לעתיד, אלא לנתח את המבנה שבתוכו צריכה להתנהל מחשבה ביקורתית. הוא לא שייך לזרם הליברלי שמאמין בפנטזיה על היכולת לצפות שינוי חברתי. ההפך, הוא מביט בתשובות של הימין ולעיתים עושה בהם שימוש מושכל.

מעניין יהיה לקרוא דווקא את המהדורה הבאה של הספר, עקב הפופולריות של ברק אובאמה והצלחתו הפנומנאלית עד כה בקמפיין הבחירות אל מול ג'ון מקיין (מבלי להתנבא מי ינצח). ומעבר לכך: כיצד התמוטטות השווקים והמשבר שחל בתוך הקפיטליזם ייכלל בקריאה של ז'יז'ק? האם הוא יתנבא כמו העיתונאית נעמי קליין כי גם המשבר הפיננסי וגם אובאמה לא באמת ישנו את כללי המשחק? או שמא יטען כי ארה"ב העלתה את אובאמה כדי שיחזיר אותה קצת אל תוך גבולות הכוח.

סלבוי ז'יז'ק, ברוכים הבאים למדבר של הממשי: חמש מסות על ה-11 בספטמבר ואירועים סמוכים (מהדורה מחודשת בתוספת הקדמה מאת המחבר), הוצאת רסלינג, 2008, 203 עמודים. 

כל צורות האהבה

אורית רוזין עוברת על היחסים בין הקולקטיב והיחיד בתחילת שנותיה של מדינת ישראל. הספר בנוי משלושה חלקים: בחלק הראשון בוחנת רוזן את המאבק בבית וברחוב. בעיקר אפשר לציין לשבח את תת הפרק שעוסק במאבק הפמיניסטי (עוד לפני השימוש הרווח בתקופתנו במונח זה) של עקרות הבית נגד משטר הצנע של הממשלה. בפרק זה עוסקת רוזין גם בבחינת המאבקים על אכיפת החוק, למשל בתחום של המלחמה בשוק השחור.

בחלק השני היא עוברת לתיאור המאבקים הציבוריים בבחירות השונות. בשלישי מתארת את העלייה "ההמונית", באמצעות התבוננות ביחסים המורכבים של עולים מארצות האיסלאם לבין האליטה האשכנזית.

הספר מעניין ומעורר מחשבה, אבל חסרה בו התייחסות לשאלות של גזע וגזענות. ההתבוננות של רוזין לא מכילה את הביקורת על המשטר הדמוקרטי הליברלי, שמצד אחד משתמש בהבחנות גזעיות ואתניות ומצד שני מתיימר לשקיפות אובייקטיבית ברוח ערכי הקדמה (ומכחיש את אותן הבחנות של שוני). 

אורית רוזין, חובת האהבה הקשה: יחיד וקולקטיב בישראל בשנות החמישים, עם עובד והוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2008, 357 עמודים.

היש והזולת

הפילוסופיה של עמנואל לוינס חשובה לתקופה שלנו. חגי כנען קורא מבלי לצטט לעייפה את הרעיונות המרכזיים שעומדים בהגותו. הוא מסביר שהתרומה הגדולה של לוינס לפילוסופיה מגיעה בשל המימד האתי שהיא נושאת. לוינס מציב תנאי זה לפני כל בחינה של מה שקיים.

דורות התחנכו על הרעיון שפילוסופיה מנותקת ממובן של אתיקה, כיוון שהיא היתה אמורה לבחון אך ורק את "היש". לוינס בא ומציב את האתיקה ובתוך כך את ההתבוננות בזולת, בפָנים. הוא מבקר את מרטין בובר, אך גם מושפע ממנו. הרי שניהם מייחסים חשיבות אמיתית למפגש עם הזולת. אך לוינס מתנגד לנקודת המבט הבוברית וטוען שאין זיקה ראשונית ביני לבין הזולת.

הספר מכיל קטעים שלמים שבהם חגי כנען עובר לכתיבה של אסוציאציות משוחררות. לעיתים הוא מתכתב עם התרבות הפופולארית ולעיתים הוא צולל לתוך הפילוסופיה. שווה היה לחשוב על קו ברור יותר של עריכה. אפשר היה לבחור את הספר כמבחן אקדמי יותר של בחינת הגותו של לוינס.

אפשרות נוספת: לחשוב על הספר כהזמנה לקריאה בתוך הספרות של לוינס. הבחירה

להישאר בקצת מזה וקצת מזה מפריעה לקריאה. בנוסף, מצורפות יצירות אמנות של אסף עברון, אך רצוי היה דיון מעמיק בקשר שלהן להגותו של לוינס.

חגי כנען, פָּנִימְדִיבּוּר: לראות אחרת בעקבות עמנואל לוינס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, 173 עמודים.