עטור מצחו זהב שחור

ההצלחה הפנומנאלית של ברק אובאמה היא לא רק הצלחה פוליטית, אלא הצלחה תרבותית. השורשים של ההצלחה הזו נעוצים בהתפתחות של הספרות האפרו-אמריקנית החל מימי העבדות ועד ימינו. הספרות הזו לא רק הביאה וייצגה את הקולות של הקהילה, אלא דחפה את כל אמריקה להתחיל לחשוב בצורה רב תרבותית. לראות את עצמה כמקום של שוני, הבדל ורב גזעיות.

הספרות האפרו- אמריקנית התפתחה בראשיתה בתקופת העבדות כחלק מיומנים ונרטיבים שכתבו עבדים ושפחות. אחת מהיצירות הגדולות המוכרות לנו שתורגמו לעברית (נהר ספרים, 2006, תרגמה מאנגלית מיכל אילן) היא האוטוביוגרפיה של פרדריק דאגלס, עבד משוחרר "עבד אמריקני: סיפור חייו".

אובאמה, לא רק הצלחה פוליטית (צילום AFP)

מהתעלמות ללב האקדמיה

האוטוביוגרפיה הופיעה באביב 1845 והייתה מיד לרב-מכר. יונתן מירן בפתח הדבר של התרגום העברי כותב כי מבקרים והיסטוריונים התעלמו מקיום הספר במשך שנים, עד שנות השישים של המאה העשרים, אז החל המאבק למען זכויות האזרח ובתוך כך הוקמו חוגים אפרו-אמריקניים באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב שחקרו את הספרות הנ"ל.

"נולדתי בטַקַאהו, ליד הילסְבּוֹרוֹ, כשנים עשר מייל מאיסטון שבמחוז טַלבּוֹט, מרילנד. איני יודע בדיוק מהו גילי, כי מעולם לא ראיתי מסמך מהימן כלשהו המציין אותו. בעצם רוב רובם של העבדים לא יודעים מהו גילם יותר מאשר סוסים היודעים אותו. וככל הידוע לי, מרבית האדונים רוצים שעבדיהם לא יֵדעו זאת. איני זוכר שפגשתי אי פעם עבד שידע מתי הוא נולד" (עמ' 37).

האוטוביוגרפיה של דאגלס היא אחת התחנות המכוננות ואחד ההישגים הגדולים של הספרות האפרו-אמריקנית. היא החזירה לקהילה את האמונה העצמית ביכולתה, ומנגד הביאה את הלבנים להתחיל הבין את הנפש השחורה שהשתחררה מיחסי האדנות הגזעניים.

יתרה מכך, האוטוביוגרפיה הראתה שהתנגדות לעבדות תביא את ארה"ב לממש את הרעיון הדמוקרטי, כחלק מתהליך אקטיבי של מימוש הזכויות. מלחמת האזרחים שפרצה בארה"ב, בעקבות סירוב הדרום לשחרור העבדים, היתה אחד הרגעים החשובים בהיסטוריה האמריקנית. היא נשאה עמה מסר חריף כנגד הסחר בעבדים ובעד מימוש ערכים אזרחיים של שוויון, לעבר דמוקרטיה רחבה הכוללת גם את שוליה.

הרנסאנס של הארלם

לאחר ביטול העבדות וכתוצאה מסיום מלחמת העולם הראשונה, והשינוי החברתי והתרבותי שעברה אמריקה בתחילת המאה העשרים, הופיע "הרנסאנס של הארלם". התנועה התרבותית הזו ינקה את כוחה מתוך ההגירה הגדולה לצפון, החופש לאחר ביטול העבדות והדרישה לשוויון, צדק אזרחי והגדרה עצמית.

ההפרדה הגזעית (חוקי ג'ים קרו בדרום) היתה עדיין קיימת, אבל בצפון ארה"ב ובעיקר בניו-יורק התפתח מעמד בינוני שחור שהתקדם. התרבות השחורה החלה להיות פופולארית יותר ויותר. אחד המיצגים הוא המשורר, המחזאי והסופר לנגסטון יוז (1902-1967), שאף קיבל בשלב מסוים תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת האווורד. 

שיריו של יוז נקראים עד היום לא רק בארה"ב, אלא בעולם כולו. "גם אני אמריקה", אומר יוז, ולא יודע ששנים אחרי יאמר אובאמה בצורה זו או אחרת: "גם אני ראוי להנהיג את אמריקה". קשה לנתק בין החזון של השתלבות ומימוש זכויות אזרח של יוז, לבין הפרקטיקה הפוליטית של ריצה בפועל של מועמד שחור לנשיאות ארה"ב.

גם אני שר אמריקה / לנגסטון יוז - תרגום: ערן צלגוב (מעורכי דקה: כתב עת לשירה וביקורת)

אֲנִי הָאָח הַכֵּהֶה יוֹתֵר

אוֹתִי הֵם שׁוֹלְחִים לֶאֱכֹל בַּמִּטְבָּח,

כְּשֶׁבָּאִים אוֹרְחִים,

אֲבָל אֲנִי צוֹחֵק

אֹכֶל הֵיטֵב

וּמִתְחַזֵּק.

מָחָר,

אֵשֵׁב לְיַד הַשֻּׁלְחָן

כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הָאוֹרְחִים.

אַפְחָד לֹא יָעֵז

לוֹמַר לִי,

"תֹּאכַל בַּמִּטְבָּח",

אָז.

חוּץ מִזֶּה,

הֵם יִרְאוּ כַּמָּה יָפֶה אֲנִי,

וְיִתְבַּיְּשׁוּ –

גַּם אֲנִי אָמֶרִיקָה.

מקראק למוריסון

בשנות השישים, בעקבות צו של בית המשפט העליון, ההפרדה הגזעית הסתיימה והחלה ההגירה האורבאנית של השחורים למרכזי האוכלוסייה הלבנה בצפון ארה"ב. המדיניות הניאו-ליברלית של שנות השמונים הקטינה בהרבה את ההתקדמות שחלה במוביליות של השחורים והלאומיות הלבנה התגברה.

הקהילות השחורות, שעד כה הועצמו רבות על ידי המאבק של שנות השישים, הידרדרו בעקבות קיצוץ התקציבים החברתיים לתוך חיים של פשע וסמים. הקראק הגיע וגבה מחיר כבד וכנופיות פשע החלו לשלוט בשכונות המוחלשות במרכזי הערים. ההידרדרות במציאות הממשית הביאה גם להידרדרות תרבותית.

עליית משטרו של ביל קלינטון בשנות התשעים הביאה את הקהילה השחורה לחזור ולהאמין שיכול לבוא שינוי חברתי. קלינטון עצמו התכתב רבות עם המאבק האפריקאי-אמריקאי ובאחת מהריצות המפורסמות שלו הוא לבש את החולצה עם ה-X המפורסם, שהיה חלק מיחסי הציבור של הבימאי ספייק לי, לסרטו הביוגרפי על דמותו המנהיג השחור המוסלמי והרדיקלי - מלקולם אקס.

הארלם. שנות השישים הקשות (צילום:AP)

כמה שנים לאחר בחירת קלינטון זכתה טוני מוריסון בפרס נובל לספרות. זכייתה הביאה למרכז הבמה את הספרות השחורה מתחילתה. מוריסון נולדה באוהיו ב-1931, למדה באוניברסיטאות שונות, זכתה בפרס פוליצר עבור הספר "חמדת" (Beloved) ולאחר מכן כאמור בפרס נובל בשנת 1993.

להשתחרר מרוחות העבר

היצירה של מוריסון היא מהמורכבות שנכתבו. מוריסון, כחלק מהספרות האפרו-אמריקנית, עוסקת בנפש השחורה וביכולתה לעזוב את רוחות הרפאים של העבר וההווה המקולל. מוריסון ידועה לא רק בספרות שלה, אלא גם בכתיבה המסאית שלה.

באחת המסות המפורסמות שלה היא קראה לבחינה מורכבת יותר של יחסי הגזע בארה"ב ובמידה מסוימת ביקשה לוותר על הקריאה לאחדות גזעית. "עכשיו נראה יותר מאי פעם שאפשר וחובה לדבר על נושאי גזע ומגדר בלי המחיצות, השתיקות, ההפסקות המביכות בשיח. ברור למוח הרדוקציוניסטי ביותר כי שחורים חושבים באורח שונה זה מזה; וברור גם כי חלף זמנה של האחדות הגזעית חסרת ההבחנה".

"שיחה, חילופי דברים רציניים, בין גברים שחורים לנשים שחורים, החלה בזירה החדשה

 שבה המתחרים קוראים תיגר על התבנית. גם פיצול על פי קווי גזע, איננו קל עוד, כפי שמוכיחים בריתות וקואליציות בין נשים לבנות לשחורות וסכסוכים בקרב נשים שחורות וגברים שחורים" (מוריסון מצוטטת אצל הומי ק. באבא "החומר הלבן: היבט פוליטי של לובן", תרגמה מאנגלית איה ברויר, בתוך "קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי"). 

מוריסון תומכת בריצה של אובאמה לבחירות, ואף הביעה זאת בגלוי. הצלחתו הפוליטית של אובאמה לא היתה מתרחשת לולא תחנות מהותיות בתרבות ובספרות האפרו-אמריקנית.