התנועה הפמיניסטית

בחושך כמעט מוחלט רוחש על הבמה גל אדיר שנע מעלה ומטה. ברקע המוזיקה המכשפת של ויוואלדי. ואז חושך. כך נפתחת יצירתה של הכוריאוגרפית המקסיקנית טניה פרז סאלאס, "השעות", שנוצרה בהשראת ספרו של מייקל קנינגהם. מתוך החושך צצה לה פתאום רקדנית חנוטה במחוך ולבושה בקרינולינה עצומת ממדים. פלג הגוף העליון שלה בתנועה מתמדת. הזרועות מתפתלות ברכות. היא מנסה לנהל את עצמה באלגנטיות למרות מוגבלות התנועה. כשהיא יוצאת את הבמה, היא משאירה אחריה דור המשך של שלוש רקדניות שהסתתרו תחת חצאיתה. הן כבולות זו לזו בבד הקרינולינה שלהן, מתקשות לשמור על תנועה אוטונומית, מוגבלות גם הן.  

מוסכמות, כבלים ונשים שנאבקות על מקומן בחברה פטריארכלית (צילום: Christa Cowrie) 

כמו ביצירתו של קנינגהם, שמושפעת מחייה ויצירתה של וירג'יניה וולף, כך גם הכוריאוגרפיה של פרז סאלאס, משדרת מסרים פמיניסטיים ומדברת על מוסכמות, כבלים ושושלות של נשים שנאבקות על מקומן בחברה פטריארכאלית במהותה. זו הסיבה שגם כשהכוריאוגרפיה משחררת את הרקדניות מהבגד הכובל, היא מחזירה אותן לבמה כבובות מְמוכַּנוֹת, שבורות, שתנועתן מקוטעת והן מונעות על ידי הרקדנים הגברים או נבלעות בתנועה שמוכתבת על ידם. מוזיקת בארוק חיה בכפיפה אחת ביצירה עם רוק צועני, וזה עובד נפלא.

באופן מצער במיוחד, דווקא באחד מרגעי השיא של היצירה השתבש משהו במערכת השמע של אולם המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, מה שגרם להפסקתה באמצע. הצופים אמנם נשארו עם חצי תאוותם בידם, אבל זיכו את רקדני הלהקה במחיאות כפיים סוערות על האומץ. בכל זאת מדובר במופע פותח של סיבוב ביכורים בישראל.  

הבזקי תמונות מעוצבות היטב (צילום: Christa Cowrie) 

אחרי דקות ארוכות נפתח המסך על היצירה "אנביוסיס", שנוצרה בהשראת אסופת מאמרים מאת חתן פרס נובל הסופר המקסיקני אוקטביו פאז. על הבמה הענקית של המשכן שכוב רקדן עירום. הגוף מפרכס, אחוז עווית. משהו בחדות התנועה, שמבליטה בכל רגע נתון איבר אחר, מהפנט. משהו בחוסר השליטה לכאורה של הגוף, משדר יצריות מתפרצת. פרז סאלאס משתמשת בעבודה זו בהבזקי תמונות מעוצבות היטב של גווי נשים וגברים עירומים שמפציעים בזה אחר זה בנקודות שונות בחלל כאילו תלויים באוויר. האור כבה ונדלק, פעם על רקדנית מזדחלת על הרצפה, פעם על שלושה גברים. הדרמטורגיה מייצרת קיטועי דימויים, בונה את היצירה כפריימים סינמטוגרפיים כמעט. אסתטיקה היא שם המשחק. זה בא לידי ביטוי בעיצוב התנועה, החלל והתאורה אבל קודם לכן בבחירת הרקדנים. איברים ארוכים, מיומנויות טכניות מהמחול הקלאסי, יישברו באמצעות פירוק התנועה לגורמים או חיתוך הזרימה שלה.

ריטואל על גבול הארוטיקה שמעלה מחשבות על נרקיסיזם (צילום: Christa Cowrie) 

את הערב נועלת עבודת הדגל של הלהקה, "מים של שכחה", שמבוססת גם היא על יצירה ספרותית. הפעם מדובר במחווה לפילוסוף האוסטרי איוון איליץ' ובאופן ספציפי לנובלה בשם "H2O" שפרסם בשנת 1986. שישה רקדנים רוחצים, משכשכים, מתבוססים ומפלסים דרך בתוך אמבט ענק של מים שמכסה את הבמה ומזכיר, מן הסתם, עבודה מוקדמת של פינה באוש בה מבוססים הרקדנים בבוץ. סאלאס מעוררת מחשבות על מגלומניה נרקיסיסטית שצומחת מתוך התבוננות במראה המשתקפת של העצמי. היא מציעה הצצה לריטואל על גבול הארוטיקה.

דימויים פרובוקטיביים אין פה, למרות הרעש שעשתה הלהקה בביקורה האחרון במצרים. מה שיש ביצירתה של פרז סאלאס זה עיצוב מתוחכם של במה ותנועה, אשר עובדים היטב על הדמיון ומשאירים זיכרון סילואטי של רמיזות מיניות. הקהל הוא לא אחת בתפקיד המציצן, מכאן אולי תחושת חוסר הנוחות של אלה המניפים את דגלי השמרנות.

המים הם מרכז היצירה. הם ממשיכים את תנועת הגוף, מרחיבים אותה, נותנים לה נפח ומבליטים את קווי המתאר שלה. בניגוד לשאר היצירות בהן עבודת התאורה מאוד מוקפדת ועשירה, דווקא ב"מים של שכחה", שמאפשרת משחקים אינסופיים של שבירת קרני האור על המים, נדמה שעיצוב התאורה מינורי, וחבל. פסקול היצירה מורכב בין היתר מ"Cantus" של ארוו פארט, שנכתב כקינה לבנג'מין ברייטן. זו יצירה נפלאה שלמרות עצמתה, מצליחה איכשהו לא לגמד את התנועה או לבלוע אותה אלא למלא אותה ולחיות איתה בשוויון. קשה שלא לחמוק, ביצירתה זו של פרז סאלאס, מהתחושה שהגימיק בא לפרקים על חשבון הכוריאוגרפיה. כך או כך, אין ספק שהיא מצליחה לייצר על הבמה דימויים רבי כוח שמקורם בתהודה הרגשית שמכלול יצירתה מנפקת. מרשימה במיוחד היכולת של פרז סאלאס לייצר אינטימיות גם כשמדובר בבמה אדירת ממדים ובאולם גדול כמו זה של המשכן בתל אביב.