צעד קוריאני
ענף המחול בקוריאה, כמו המדינה כולה, מנסה למתג עצמו מחדש ולהעצים את נוכחותו בתרבות המערבית. מרב יודילוביץ' גילתה כי ליוצרים ולרקדנים ישראלים יש הרבה מה לתת לקוריאה, אך גם לא מעט לקבל ממנה
סתיו בסיאול. מזג האוויר צובע את העלים באדום אבל רחוק מלהרגיע את המרוץ האינסופי בכרך המשוגע הזה. עיר של 16 מיליון תושבים בתנועה מתמדת. בזכות התנועה הגעתי לדרום קוריאה. דרך התנועה גיליתי את קוריאה האחרת, זו שלצד שלטי הניאון, בנייני הענק והשווקים השוקקים. זו שמאזנת, כמו בקליגרפיה שלה, בין רחש החיים האינסופי לשקט פנימי עמוק. זו שבה ניצבים בדו-קיום מעורר השתאות, זה לצד זה, צפופת בנייני משרדים מודרניים ומקדשים בודהיסטיים הפרושים על פני שטחים ירוקים רחבי ידיים.
מערכת האיזונים המשוכללת הזו, בין המשתנה לנצחי, מכתיבה את קצב הנשימה של סיאול אבל מעבר לכך, גם את מקצב וזרימת התנועה ותפישת העולם הקוריאנית. באופן מוזר, התובנה המהותית הזו הכתה בי תוך שיטוט מקרי בדרך לדוֹנְגְדֵיימוֹן, שוק הבדים המרכזי של סיאול שהוא למעשה חמש קומות של כוורת סוחרים מזמזמת.
גם הסתיו רחוק מלהרגיע את קצב החיים המשוגע (צילום: GettyImages)
"לכי בעקבות הנחל, בסוף תגיעי", אמרו לי במרכז העסקים המעונב והסואן של העיר, שנמצא מרחק שעת הליכה רַגְלית נעימה מהשוק. נשים וגברים ממהרים בחליפות ועניבות צועדים על מדרכת ואני חושבת לעצמי: "איפה לעזאזל, בתוך כל ההמולה הזו, מסתתר פה נחל?". בין שני נתיבי התנועה המקבילים של השדרה רחבת הידיים, אני מבחינה במעקה ברזל. מדרגות בטון מובילות מטה אל הצְ'יוֹנגְיֶיצְ'וֹן, נחל רוגע שכל כולו שקט ושלווה. "ג'יוֹנְג-ג'וּנְג-דוֹנג", ילמדו אותי מאוחר יותר ביטוי מרכזי בתרבות הקוריאנית, שמסביר היטב את הסימביוזה הקוטבית הזו ופירושו - לעצור תוך כדי פעולה.
שקט פנימי מול המולה של כרך סואן (צילום: מרב יודילוביץ')
הגעתי לסיאול כאורחת של פורום מבקרי תרבות בינלאומי ראשון מסוגו בקוריאה. בפורום, שנערך במסגרת פסטיבל המחול הבינלאומי Sidance שמתקיים זו השנה ה-11 בסיאול, השתתפו נציגים מעיתונים ומגזינים מובילים בהם Le Monde הצרפתי, Times The הבריטי, RealTime האוסטרלי, BalletTanz הגרמני וכן מבקרים מובילים מיפן, סין וקוריאה. גם בחשיבות שרואים בקוריאה בעצם קיום שיח על ניסוחים תיאורטיים של מחול, על הקושי למלל תנועה ועל הבעיות שעומדות בפני העוסקים בביקורת, יש לא מעט מהג'יוֹנְג-ג'וּנְג-דוֹנְג. בתוך המולת חייהם של כתבים ומבקרים על אוטוסטראדת המידע, לא לעתים קרובות מזדמן לעצור תוך כדי תנועה ולהגדיר מחדש את העשייה, להתרחק בכדי לקבל פרספקטיבה, לחשוף ולהיחשף לתפישות ולתובנות שונות בנושאי תרבות.
האיזון בין רחש החיים האינסופי לשקט פנימי עמוק (צילום: מרב יודילוביץ')
ביום שבו נחתתי בנמל התעופה של סיאול פרסם "Korea Times", עיתון יומי בשפה האנגלית, מאמר רחב ממדים תחת הכותרת: "1% בלבד מהאירופאים יודע משהו על קוריאה". איך ייתכן, תהה כותב המאמר, שלמרות היקף הייצוא הנכבד של סחורות, טכנולוגיה, תרבות פופולרית, מוזיקה קלאסית וספורט – תחומים בהם מצטיינת דרום קוריאה – העולם עדיין אינו מזהה וממתג אותה כסיפור הצלחה.
למצוא את הייחודי
לפני חודשים ספורים, ביום הולדתה ה-60 של הרפובליקה של קוריאה, הכריז הנשיא, לי מיונג-באק, על תוכנית להקמת ועדה מיוחדת שתפעל תחת משרדו למיתוג מחדש של קוריאה. המטרה: להוביל שינוי בדימוי שיש לעולם על קוריאה ולהשפיע על התנהגויות בתחום העסקי, בתחום התיירות ובהשקעות זרות. ייתכן שתכניתו של הנשיא קשורה איכשהו בסקר האחרון של איגוד הסחר הקוריאני, שהצביע על כך שרק 1% מהאירופאים, 3% מהאמריקנים ו-23% מהיפנים, יודעים משהו על קוריאה. מבחינה אסטרטגית על מנת למתג את עצמה מחדש, צריכה קוריאה להשקיע מאמצים ניכרים וחיוניים במשיכתם של מבקרים ומשקיעים פוטנציאליים מעבר לים. "על מנת לעשות את זה", הדגיש כותב המאמר, "היא נדרשת קודם כל למצוא את המאפיינים הייחודיים שלה".
"Playground Of Exorcism". לי קיונג-אוק (צילום: park sang yun)
גם עולם המחול הדרום קוריאני, שמרכז בתוכו רקדנים מצוינים ויוצרים שיש להם בפירוש מה לומר, מבקש למתג את עצמו מחדש ולהעצים את נוכחותו על מפת המחול העולמית. תוך כדי תהליך, מתנהל בשטח שיח פנים-קוריאני ער ומעורר מחלוקת על מקומם של המורשת התרבותית, הפולקלור והמחול המסורתי בעידן המודרני של גלובליזציה, מחיקת גבולות ולעתים גם זהויות.
באופן פרדוקסלי, נדמה כי היוצרים בקוריאה מנסים לגבש לעצמם זהות אבל לכודים בין העבר לעתיד, חוששים במידה מסוימת לבתק את חבל הטבור. זה בא לידי ביטוי גם בשפת התנועה שנעה בין האתמול למחר. מצד אחד נסמכת התנועה, גם בלהקות המחול העכשוויות בקוריאה, על זיכרון גופני שמרכזו בקצב הנשימה, בתנועת כפות הרגליים ובשני מעגלי קצב מקבילים שהראשון - הפנימי שבהם - שקט ובשליטה, בעוד שהשני - החיצוני שבהם - מהיר ואקסטטי. מצד שני, יש רצון עז ללכת עם הזמן, לנהל דיאלוג עם עולם המחול העכשווי ולהיות חלק ממנו.
בזרמים המרכזיים של להקות מחול מובילות כמו צ'אנג מו, אהן אייסוּן, מוּטְדאנס ולהקתו של יוּן-סוּ קים, שמנסות לצאת מעבר למקומי ולהרחיב את שפת התנועה, עדיין מהדהדים בתוך המילון התנועתי מילים ופראזות ששואבות מן העבר אבל באותה הנשימה ההתכווננות של היצירה לחלוטין אינה נעצרת בלוקלי. כיום מבקשת קוריאה להדהד החוצה גם להקות שמציגות מחול מסורתי, כמו Festive Land שמביאה לאולמות התיאטרון טקסים, תנועה ומוזיקה שמאניסטית שנשמרת עדיין בכפרים בקוריאה, אך אינה מצליחה לשבור את מחסום הגדרתה כפולקלור.
Festive Land. מביאה טקסים שמאניסטים לבמה (צילום: park sang yun)
העשייה המחולית בדרום קוריאה ענפה. בתי הספר למחול פורחים ובמובן זה, יש לישראל לא מעט מה ללמוד מקוריאה. מחול נלמד ב-50 אקדמיות מרכזיות ברחבי המדינה וביניהן בית הספר למחול באוניברסיטה הלאומית של קוריאה, שנבנה על פי המודל מעורר הקנאה של הג'וליארד בניו יורק עם חדרי חזרות אדירי ממדים, כיתות קטנות עם יחס אינטימי והשקעה פרטנית גם ברמת הטיפול הרפואי והמעקב אחר קצב התקדמותו של כל תלמיד ותלמיד.
1500 איש ניגשים מדי שנה ללימודי תואר ראשון במחול בקוריאה. המספרים, שמדברים בעד עצמם, הובילו למערכת חממות שמשקיעות בחינוך למחול, אבל הקושי המרכזי של יוצאים ממעגלים אלו הוא למצוא לעצמם מסגרות המשכיות. רבים, כמו בישראל, נודדים החוצה.
מבעד למראה
זו אחת הסיבות למעשה להשקתו של פורום מבקרי המחול שהגיע לסיאול. קוריאה רוצה ללמוד על עצמה, משום מה, דרך התבוננות במראה שהעולם מציב בפניה. במיוחד לטובת העניין, לצד מופעי הפסטיבל שכללו השנה גם את להקת המחול של הכוריאוגרף הישראלי איציק גלילי מהולנד ואת המופע "אדום" של היוצרת סאלי-אן פרידלנד, יצרו מארגני הפסטיבל Show Case בהשתתפות להקות וכוכבים בתחום המחול המודרני, המסורתי והקלאסי. אם אירועי "חשיפה בינלאומית" בישראל מזמנים מנהלי פסטיבלים ועורכי תכניה של אולמות ואירועי מחול בעולם להיחשף ליצירות ויוצרים מקומיים על מנת שבסופו של דבר יימכרו לייצוא, בקוריאה רוצים חשיפה אבל לפני כן מבקשים ללמוד איך עושים את זה.
"Deux". איטו קאורי מיפן וסאי-ג'ונג קים מקוריאה (צילום: park sang yun)
המחול הישראלי מעורר עניין רב בקוריאה. בעיני הקוריאנים, ישראל היא דוגמה מצוינת למדינה קטנה וצעירה שהצליחה למתג את עצמה בניגוד לכל הסיכויים בתוך שדה צפוף של עשייה ולהתבלט בו. לאורך השנים הופיעו בקוריאה מספר להקות מחול ישראליות, חלקן גם בפסטיבל SiDance, שנחשב לפלטפורמה מרכזית לחשיפה. בין הלהקות הישראליות שזכו להצלחה רבה בקוריאה היו לאחרונה בין היתר גם להקת בת שבע, להקתם של ענבל פינטו ואבשלום פולק, קבוצת קליפה ויוסי יונגמן, שהשאירו רושם רב על צופים, רקדנים, יוצרים ומבקרי המחול המקומיים.
קוריאה רעבה לתשומת לב עולמית ועושה הרושם שבתחום המחול מדובר בקרקע פורייה לשיתופי פעולה. בפסטיבל Sidance אפשר היה לראות את זה בקופרודוקציות של יוצרים קוריאנים עם קולגות מהעולם. "Around The Table", למשל הוא פרויקט משותף של יוצרים ורקדנים מקוריאה ומאפריקה שנמשך שישה חודשים. גם הפרויקט הצרפתי-קוריאני, "Across HipHop" הציג ניסיון מעניין לתרגם את לקסיקון קרבות ההיפ הופ לבמה. גם הגבולות הפנים אסייתיים נשברו השנה בפסטיבל, בין היתר בהפקת אימפרוביזציה קוריאנית-יפנית בשם "Deux" בה חולקות את הבמה הפסנתרנית סאי-ג'ונג קים והרקדנית היפנית איטו קאורי, שרקדה בין היתר אצל הכוריאוגרף הצרפתי אנז'לין פרלז'וקאז.
עולמן של הקיסנג בראי הזמן (איור: יו-און הונג)
קופרודוקציה נוספת שארח הפסטיבל היא "Kisaeng Becomes You", שיתוף פעולה טרנס אטלנטי בין הכוריאוגרפית הקוריאנית קים יון-ג'ין, שמשלבת בעבודותיה מחול מודרני ומחול קוריאני מסורתי, לבין הבמאי, הכוריאוגרף ואמן הווידאו האמריקני דין מוס. ההפקה, שמשלבת בתוכה גם עבודת וידאו-ארט, היא למעשה מיצג מחול תיאטרלי שעוסק במעמד האישה ותהליכי סוציאליזציה אשר שואב השראה מקובץ שירים על חייהן של הקיסנג, אמניות שעשוע, שהיו מעין מקבילה קוריאנית לגיישות היפניות.
הדיאלוג בין עבר להווה נוכח מאוד בתנועה, בכוריאוגרפיה ובאווירה שמפזר המחול הקוריאני. כך למשל ב"Playgrounf Of Exorcism", יצירתם של הכוריאוגרפית לי קיונג-אוק ואמן המדיה, צ'וי ג'ונג-בום. גם פה מדובר במעין מיצג תנועתי שעושה שימוש מעורר מחשבה בעבודת וידאו שמוקרנת על כדורי ענק המפוזרים בחלל.
העבודה, שמבוססת על סיפור אגדה קוריאני, סובבת סביב המילים רעל, רוחות רעות והחלמה. בעוד שהדימויים המוקרנים מדברים בשפה עכשווית מאוד, התנועה שומרת על סגנון מסורתי.
בכל הנוגע לתחום המחול, עושה הרושם שקוריאה נמצאת בתקופת ביניים מרתקת שבה נאחזים יוצריה במקביל בצורך בחירות אמנותית וחיפוש הקול האותנטי מחד ומסרבים לשחרר מאחז מכבלי העבר ומהצורך לשמר זיהוי והשתייכות מאידך. שני מימדי הזמן, מבליעים השתייכות כפולה ומחדדים את הרצון של היוצרים הקוריאנים להגדרה עצמית.
משהו מעניין קורה בדרום קוריאה כעת וזהו זמן מצוין לחזק ולהניע ערוץ שנמצא בינתיים בחיתוליו בין יוצרים, רקדנים, חובבי מחול, משתי המדינות. ליוצרים ולרקדנים ישראליים יש הרבה מה לתת לקוריאה ולא מעט ללמוד ולקבל ממנה. רק לפני כחודש השיקה חברת התעופה הלאומית של קוריאה קו ישיר בין תל אביב לסיאול. הקו, שמקצר משמעותית את אורך הטיסות למזרח הרחוק, יכול לסייע גם בחיבור קל יותר בין שתי התרבויות ולפתוח פתח לדיאלוג חדש, מזין ומרענן שיעשיר את כל הצדדים.
לפנייה לכתב/ת 
