עבדים היינו

"עבד אמריקני, סיפור חייו של פרדריק דאגלס" היא סיפור חייו של עבד שחור המספר את חייו מנהמת לִבּו – מיום היוולדו באחוזה של בעלי עבדים בדרום ועד לבריחתו אל החופש והתייצבותו בשורה הראשונה של הלוחמים נגד העבדות. פרדריק דאגלס (1818-1895), שלמד קרוא וכתוב בהיחבא, הוא העבד הראשון שכתב את סיפורו במו-ידיו.

במשפחתו של האדון יוּ חייתי כשבע שנים. בזמן זה הצלחתי ללמוד לקרוא לכתוב. כדי להצליח בכך נאלצתי לנקוט תכסיסים שונים. לא היה לי מורה קבוע. גבִרתי, שברוב טוּבה התחילה ללמדני, לא רק שהפסיקה לעשות זאת בעצתו ובהשפעתו של בעלה, אלא גם התנגדה לכך שכל אדם אחר יעשה זאת. עם זאת, יש לזקוף לזכותה של גבִרתי את העובדה שהיא לא אימצה דרך התנהגות זו באופן מיידי. בתחילה לא הייתה לה מידת השחיתות הנדרשת כדי לכלוא אותי בעלטה מחשבתית. נדרש לה אימון מסוים בשימוש בכוח חסר אחריות כדי שתצליח למלא את תפקידה ולהתייחס אלי כאל פרא.

גבִרתי הייתה, כפי שאמרתי, אישה נדיבה וטובת לב, ומתוך פשטות רוחה התחילה, כשבאתי לגור איתה, לנהוג בי כפי שהאמינה שאדם אחד צריך לנהוג באחר. כשקיבלה עליה את חובותיה כבעלת עבדים, נראה כי לא הבינה שהייתי בעבורה נכס בלבד, ושהתייחסותה אלי כאל אדם היא לא רק שגויה, אלא אף מסוכנת. כשהגעתי לשם היא הייתה אישה אדוקה, חמה וטובת לב. לא היה עצב או סבל שלא הזילה עליו דמעה. היא נתנה לחם לרעבים, בגדים לעירומים, ונחמה לכל אבֵל שנקרה בדרכה.

עד מהרה הוכיחה העבדות את יכולתה ליטול ממנה תכונות אלוהיות אלה. תחת השפעתה הפך הלב הרך ללב של אבן, ואופיה של הכבשה פינה את מקומו לפראיות של נמר. הצעד הראשון בדרכה מטה היה בכך שהפסיקה ללמד אותי לקרוא. בכך התחילה למלא אחר מצוות בעלה. בסופו של דבר הפכה קיצונית בהתנגדותה יותר מאשר בעלה. היא לא הסתפקה רק בכך שעשתה מה שציווה, אלא הייתה להוטה לעלות עליו.

דבר לא הכעיס אותה יותר מלראותני עם עיתון בידי. נראה שחשבה ששם טמונה הרעה. ראיתי אותה חשה לעברי בפנים מלאי חֵמה וחוטפת מידי את העיתון באופן שחשף בגלוי את חששה. היא הייתה אישה מהירת תפיסה, הניסיון המועט כבר הראה לה, לשביעות רצונה, שחינוך ועבדות אינם צועדים יד ביד.

מרגע זה השגיחו עלי באופן הדוק. אם שהיתי בחדר אחר במשך זמן מה, תמיד חשדו בי כי בידי ספר, ונקראתי לתת דין וחשבון על מעשַי. אולם כל זה היה מאוחר מדי. הצעד הראשון כבר נעשה. גבִרתי, שלימדה אותי את אותיות האלף-בית, נתנה לי "אצבע", ושום אמצעי זהירות לא יכול למנוע ממני לקחת את "היד".

התוכנית שאימצתי לי, ושעלתה בידי יותר מכול, הייתה להתיידד עם כל הילדים הקטנים הלבנים שפגשתי ברחוב. את כל מי שיכולתי – הפכתי למורה. בעזרתם הנדיבה, שניתנה בזמנים שונים ובמקומות שונים, הצלחתי לבסוף ללמוד לקרוא. כשנשלחתי לשליחויות, תמיד לקחתי את ספרי עִמי, ולאחר שביצעתי במהירות את השליחות לצד אחד, התפנה לי זמן ללמוד קמעא לפני שחזרתי אל הבית.

נהגתי גם לשאת עמי לחם, שנמצא בכמות מרובה בבית, ושהתירו לי לקחת ככל שאחפוץ. ומבחינה זו שפר עלי גורלי מזה של רבים מהילדים הלבנים העניים שבסביבתנו. את הלחם הייתי מעניק לפרחחים הרעבים והם נתנו לי בתמורה את פת הידע היקרה מכול. משתוקק אני לחשוף את שמותיהם של שניים או שלושה ילדים

כאלה כאות לחיבה ולהכרת התודה שאני רוחש להם. אך הזהירות מונעת ממני לעשות זאת, לא משום שזה יפגע בי, אלא משום שזה עלול להביך אותם. כי בארצנו הנוצרית זוהי עבֵרה כמעט בלתי נסלחת ללמד עבד לקרוא. די לומר כי הזאטוטים היקרים הללו גרים ברחוב פילפוט, קרוב מאוד למספנה של דורג'ין וביילי. נהגתי לשוחח עִמם על העבדות. לפעמים הייתי אומר להם שהייתי רוצה להיות חופשי כמו שהם יהיו כשיהיו גברים. "אתם תהיו חופשיים ברגע שתגיעו לגיל עשרים ואחת, אבל אני עבד לכל החיים! האם אין לי זכות להיות חופשי כמוכם?" מילים אלה היו מטרידות אותם. הם היו, מביעים את אהדתם במילים נרגשות ומנחמים אותי בתקווה שדבר מה יקרה ובזכותו אצא לחופשי.

עבדים מודרנים בסין (צילום: AFP)

הייתי אז כבן שתים עשרה, והמחשבה להיות עבד לתמיד החלה להכביד עלי קשות. באותו הזמן בערך נפל לידי ספר בשם "הנואם הקולומביאני". נהגתי לקרוא את הספר הזה בכל הזדמנות שהייתה לי. בין דברים מעניינים אחרים מצאתי בו דיאלוג בין אדון לעבדו. העבד הוצג כמי שברח מאדונו שלוש פעמים. הדיאלוג התנהל ביניהם כשהעבד נתפס בפעם השלישית. בדיאלוג הזה הביא האדון את כל הטיעונים התומכים בעבדות, והעבד שלל אותם. בפיו של העבד הושמו דברים חכמים ומרשימים מאוד כתשובה לאדונו, דברים שהביאו לתוצאה הרצויה אך המפתיעה, שכן השיחה הסתיימה בשחרורו מרצון של העבד מידי האדון.

באותו ספר נתקלתי באחד מנאומיו האדירים של שֶרידֶן בזכות האמנציפציה הקתולית. אלה היו עבורי מקורות משובחים. קראתי אותם שוב ושוב והתעניינותי לא פגה. הם שימשו לי פֶּה למחשבות מעניינות שהגיתי בעצמי שריצדו תכופות במוחי וגוועו להן בלא יכולת ביטוי. הלקח שלמדתי מהדיאלוג היה כוחה של האמת על מצפונו של כל אדם, אפילו הוא בעל עבדים. אצל שֶרידן מצאתי הוקעה בוטה של העבדות והצדקה רבת עוצמה לזכויות האדם. קריאת המקורות הללו איפשרה לי לבטא את מחשבותַי ולעמוד מול הטיעונים התומכים בעבדות. אולם בעוד הם פוטרים אותי מקושי אחד, הם הביאו עלי קושי אף יותר מכאיב ממנו.

ככל שקראתי, כך למדתי לשנוא ולתעב את משעבדי. לא יכולתי לראות אותם אחרת מאשר ככנופייה מוצלחת של שודדים שעזבו את בתיהם והפליגו לאפריקה ושם גנבו אותנו מבתינו והפכו אותנו לעבדים בארץ זרה. תיעבתי אותם וראיתי בהם את האנשים הרעים והמרושעים ביותר בעולם. ראו! ככל שקראתי ובחנתי את הנושא, האומללות שהאדון יוּ חזה שתבוא כתוצאה מהקריאה אכן הגיעה, והיא עינתה את רוחי וייסרה אותה בייסורים שאין להביעם. כשהתפתלתי תחתם, חשתי לפעמים כי לימוד הקריאה היה קללה ולא ברכה. הוא איפשר לי לראות את מצבי הנִקלה אך לא נתן לי כל מרפא; הוא פקח את עיני לראות את הבור הנורא שנמצאתי בו, אך לא הראה לי סולם שיוציא אותי ממנו. ברגעי הייסורים קינאתי באחַי העבדים על בורותם.

תכופות ייחלתי להיות בהמה. ביכרתי את מצבו של, לא משנה מה, הרמש העלוב ביותר, על זה שלי. כל דבר ולוּ כדי להפסיק לחשוב! החשיבה האינסופית על מצבי היא זו שעינתה אותי. לא יכולתי להיפטר ממנה. היא נכפתה עלי בידי כל גוף שראיתי או שמעתי, חי או דומם. חצוצרת החירות המוכספת עוררה את נפשי ליקיצה נצחית. החירות הופיעה, ולא תיעלם לעולם. שמעתי אותה בכל קול, ראיתי אותה בכל דבר. היא הייתה שם תמיד כדי לענות אותי בתחושת מצבי הנִקלה. ככל שראיתי – אותה ראיתי, ככל ששמעתי – אותה שמעתי, וככל שהרגשתי – אותה הרגשתי. היא הביטה בי מכל כוכב, חייכה אלי מכל שלווה, נשבה בכל רוח וזעה בכל סערה.

לעתים קרובות הצטערתי על עצם קיומי וייחלתי למותי. ולולי התקווה לחופש אין בלבי ספק שהייתי שולח יד בנפשי, או עושה דבר מה שבגללו הייתי נהרג. בהיותי בהלך רוח שכזה נכספתי לשמוע כל דיבור על העבדות. הייתי מאזין להוט. מדי פעם שמעתי דבר מה על האַבּוֹליציוניסטים. עבר זמן מה עד שגיליתי את משמעות המילה. היא עלתה תמיד בהקשרים שעשו אותה מעניינים עבורי. אם עבד נמלט והצליח לחמוק מרודפיו, או אם עבד הרג את אדונו, הצית אסם או עשה כל דבר רע בעיני בעל עבדים, נאמר כי זה באשמת האבוליציוניסטים. היות ששמעתי את המילה בהקשר זה פעמים כה רבות, ניסיתי ללמוד את מובנה. המילון לא עזר לי במיוחד. גיליתי שפירוש המילה הוא "תומכים בביטול" אך לא ידעתי ביטול של מה. הייתי אובד עצות.

לא העזתי לשאול איש מהו פירוש המילה כי הייתי סמוך ובטוח שאין הם רוצים שאדע זאת. לאחר שהמתנתי בסבלנות זמן מה, השגתי את אחד מעיתוני עירנו ובו דו"ח על מספר העצומות מהצפון הקוראות לביטול העבדות במחוז קולומביה, ועל הסחר בעבדים בין המדינות. מרגע זה הבנתי את המילה "אבוליציוניסטים", ותמיד התקרבתי כאשר שמעתי אותה, בציפייה לשמוע דבר מה חשוב, לי ולאחַי העבדים. אט אט ראיתי את האור. יום אחד הלכתי לי על המזח של מר ווטרס, וכשראיתי שני אירים פורקים אַרבָּה ועליה אבנים, התקרבתי ועזרתי להם בלי שיבקשו ממני. כשסיימנו, ניגש אלי אחד מהם ושאל אותי אם אני עבד. אמרתי לו שכן. הוא שאל: "'תה עבד לכל החיים?" אמרתי לו שכן.

האירי הטוב נראה מוטרד מאוד מכך. הוא אמר לחברו שחבל שבחור נחמד כמוני הוא עבד לכל החיים. הוא אמר שיהא זה מביש לעצור בעדי. שניהם יעצו לי לברוח לצפון, שם אמצא חברים ואהיה חופשי. העמדתי פנים שאיני מתעניין בדבריהם ועשיתי עצמי כלא מבין אותם כי חששתי שמא יהיו בוגדניים. מן המפורסמות הוא שאנשים לבנים מעודדים עבדים לברוח ואז, כדי לזכות בפרס, תופסים אותם ומחזירים אותם לאדוניהם. פחדתי שאנשים אלה, הטובים לכאורה, ינצלו אותי בדרך זו. אף על פי כן זכרתי את עצתם, ומרגע זה

החלטתי לברוח. ציפיתי לזמן שבו יהיה זה בטוח לעשות זאת. הייתי צעיר מכדי לעשות זאת מיד, ונוסף על כך רציתי ללמוד לכתוב משום שייתכן שאוכל לכתוב את אישור המעבר שלי בעצמי. ניחמתי את עצמי בתקווה שיום אחד תיקרה לפנַי ההזדמנות. בינתיים אלמד לכתוב.

הרעיון כיצד אלמד לכתוב עלה בראשי כשהייתי במספנה של דורג'ין וביילי, שם ראיתי פעמים רבות כיצד הנגרים שניסרו פיסת עץ והתקינוה, כותבים עליה את שמו של חלק הספינה שהיא מיועדת לו. כשפיסת עץ יועדה לחלק השמאלי של האונייה היה מסומן עליה "שׂ". כשהיא יועדה לחלק הימני של הספינה היה מסומן "י". פיסה שיועדה לחלק הקדמי של שמאל הספינה, סומנה כך: "שׂ.ק". פיסה שיועדה לחלק הקדמי של ימין הספינה סומנה: " י.ק.". לחלק האחורי של שמאל הספינה, הסימון היה " שׂ.א." ולחלק האחורי של ימין הספינה, הסימון היה "י.א.". במהרה למדתי את שמותיהן של האותיות הללו ואת משמעותן כשסומנו על פיסות העץ במספנה. מיד התחלתי להעתיק אותן, ותוך זמן קצר יכולתי לכתוב אותן.

לאחר מכן, בכל פעם שנפגשתי עם ילד שהיה ברור לי שהוא יודע לכתוב, הייתי אומר לו שאני יודע לכתוב כמוהו. הוא היה אומר מיד: "אני לא מאמין לך, תראה לי!" אז הייתי כותב את האותיות שהתמזל מזלי

ללמוד, והייתי מתריס בו שיעשה טוב ממני. כך קיבלתי שיעורים רבים בכתיבה, שייתכן מאוד שלא הייתי משיג בכל דרך אחרת. בתקופה זו גדר הקורות, קיר האבן והמדרכה היו לי למחברת, וגוש של גיר היה לי לעט ודיו. בעזרתם למדתי לכתוב. אז התחלתי להעתיק את האותיות ממילון האיות של וובסטֶר, עד שיכולתי לכתוב את כולן בלי להסתכל בו. אז כבר החל תומס, אדוני הקטן, ללכת לבית הספר וללמוד לכתוב, ומילא כמה חוברות לימוד.

הוא הביא אותן הביתה, הראה אותן לכמה משכנינו הקרובים, ואז הניחן בצד. גבִרתי נהגה ללכת לפגישות בבית התפילה ברחוב וילק בימי שני אחר הצהריים והייתה משאירה בידי את הטיפול בבית. כשנשארתי לבדי נהגתי למלא את הרווחים שהשאיר האדון תומס בחוברת הלימוד שלו, בהעתיקי את מה שכתב. המשכתי לעשות זאת עד שהצלחתי לכתוב בכתב יד דומה מאוד לזה של האדון תומס. כך, לאחר מאמץ מייגע וארוך שנים, הצלחתי לבסוף ללמוד לכתוב.

פרק שביעי מתוך "עבד אמריקני" פרדריק דאגלס. הוצאת נהר ספרים. מאנגלית מיכל אילן. 162 עמודים.