פותחים מסך
פרויקט "הרמת מסך" הפך ב-19 שנותיו לפלטפורמה יחידה מסוגה לחשיפת יצירות ויוצרים עצמאיים בתחום המחול. בדצמבר יציגו 13 כוריאוגרפים עבודות שרובן מתבוננות עמוק פנימה
גם אם במנהל התרבות מתעקשים שפרויקט "הרמת מסך" נועד ליוצרים צעירים, אחרי 19 שנה אפשר להודות שהפלטפורמה המצוינת הזו היא ממזמן עוגן שמאפשר ליוצרים עצמאיים בישראל - ובכלל זה גם יוצרים שנמצאים בשטח שנים ארוכות - להבטיח לעצמם תמיכה, במה וחשיפה תקשורתית בלפחות פרויקט יצירתי חדש אחד בשנה. אירועי "הרמת מסך", שיערכו בחודש דצמבר במרכז סוזן דלל בתל אביב ובמעבדה בירושלים, יציגו תשע בכורות בארבעה מקבצים. מתוך 45 עבודות, נבחרו בסופו של דבר להציג את מרכולתם 13 כוריאוגרפים.
"יום שני" של מיכאל גטמן. דואט על השפעתה של הזוגיות (צילום: גדי דגון)
תקציב התמיכה בפרויקט מזערי ועומד על מיליון שקל בלבד. "המענה התקציבי אינו מספק לשון המעטה", אומרת נילי כהן, סגנית ראש מנהל התרבות ומנהלת המחלקה למחול במשרד התרבות. "זה נכון שלצד זה היוצרים העצמאיים מקבלים במקביל תקציב פעילות שוטפת ודרך עמותת הכוריאוגרפים גם סיוע בניוד ההפקות למופעים בפריפריה, אבל אין ספק שזו טיפה בים".
היא צודקת. בעיקר כשמדובר בשיטה שהוכיחה את עצמה כמאיץ משמעותי בהתפתחותם של היוצרים שלקחו חלק בפרויקט. כהן, אגב, היא הראשונה להודות בכך. "מצבת להקות המחול הקאמריות והקטנות הפועלות כיום בארץ מורכבת מיוצרים שביססו את עבודתם במסגרת 'הרמת מסך' והבמה שניתנה להם", אומרת כהן, ומדגישה כי לאורך 19 שנות פעילות הפרויקט הוא העמיד למעשה שלושה דורות של יוצרים.
"ריוורסי" של אודליה קופרברג וסהר עזימי (צילום: מרב יודילוביץ')
גם מיקי גורביץ', מנהלו האמנותי של הפרויקט בשלוש השנים האחרונות, התייחס להיקף התמיכות המינורי ואמר: "הבחירה לא קלה, גם מפני שכל העבודות המוגשות לפרויקט נמצאות בדרך כלל בשלבים ראשוניים של היצירה וגם כיוון שאני מודע היטב לקשיים העצומים בהם נתונים אמני המחול בארץ". מרבית היוצרים ב"הרמת מסך" הפכו לאורך השנים חלק אינטגרלי מהפרויקט, כשלצידם אפשר לראות גם שמות מוכרים כמו מיכאל גטמן ורייצ'ל ארדוס, שעבודותיהם נחשפו במסגרות אחרות.
מרבית העבודות השנה עוסקות במערכות יחסים, מלחמות כוח, אכזבה ותלות. כך למשל "יום שני" של מיכאל גטמן, לשעבר רקדן להקת בת שבע, שיצר דואט על התעוררות והתהוות של קשר וההשפעה המאחדת של הזוגיות. או "קרש הצלה" של האמנית הבינתחומית, מאיה לוי, שעוסקת במערכת האיזון בין הצורך בקשר והתלות שבו. ניב שינפלד, אורן לאור ורונית זיו מציגים את "פוסט מרתה", התרחשות בימתית שמעמתת את החלום הרומנטי עם זוגיות רבת שנים, ורייצ'ל ארדוס לוכדת בחלל אחד שלושה אנשים שנאבקים על מקומם.
"מונק" של תומר שרעבי. כלואים במשחקי כוחות (צילום: גדי דגון)
תומר שרעבי ומיה שטרן, רקדנים-יוצרים שבמשך שנים עבדו במשותף ויצרו שפה תנועתית וסימביוטית משלהם, מציגים ב"הרמת מסך" השנה שתי עבודות בנפרד שעוסקות גם הן ביחסים ובזוגיות. "מונק" של שרעבי מציג מערכת יחסים בין אישה לשלושה גברים ובין הגברים לבין עצמם, ו"הים השחור" של שטרן היא עבודה לשלוש רקדניות ורקדן שמדברת על שתלטנותה של האהבה ויכולתה להפוך לקטלנית.
בתוך מכלול העבודות שיציגו השנה ב"הרמת מסך", שלוש יצירות שוברות במקצת את הקו האינטרוברטי הכללי. יוסי ברג ועודד גרף מציעים את "Bloody Disco", יצירה שיוצאת נגד האוטומטיות שבשגרת החיים ומבקשת לחשוף את הבלוף שמתעלם מהבדידות הקיומית. אודליה קופרברג וסהר עזימי משתפים פעולה לראשונה ביצירה "ריוורסי", שמחלקת את הבמה לשתיים. בכל אחד מחלקי הבמה מתרחשת במקביל יצירה של יוצר אחר. בין העבודות, כמו בין בני אדם, נוצרת זיקה, קשר ומגע.
הרקדן והכוריאוגרף הלל קוגן חוזר גם הוא ל"הרמת מסך", בסולו שהוא מבצע. היצירה משקיפה מנקודת מבט צינית על קלישאת הישראלי/הגבר המכוער ומשתעשעת ברגשות שונים - אומניפוטנציה ואימפוטנציה, התלהבות, בוז, הגזמה, פאתוס, תחושת עליונות והערצה עצמית. קוגן מציג תהליך אבולוציוני הפוך של התפרקות מתרבותיות לחייתיות שמרכזו אדם שמתענג באשליות הכוח שהוא יוצר לעצמו וחברה שעצמתה והתלהבותה מביאים אותה למלחמת התשה עצמית.
