טוב לאמריקה? טוב לישראל
הטיפול של אובאמה במשבר הכלכלי ישפיע על ביטחוננו הרבה יותר מהשאלה, אם הוא אוהד אותנו כמו בוש. הצוות שיקיף אותו בבית הלבן חשוב יותר מההצהרות שפיזר בדרך
האם הנשיא אובאמה טוב לישראל? לא זו השאלה. מה שצריך לעניין אותנו הוא אם אובאמה יהיה טוב לאמריקה. אם הוא יהיה טוב לאמריקה - גם אנחנו נצא נשכרים; אם ייכשל - גם ביטחונה של ישראל בצרות.
של יהודי ארצות-הברית בפוליטיקה האמריקנית. מה שחשוב באמת לביטחון ישראל הן העוצמה הכלכלית והנחישות הצבאית-אסטרטגית שאמריקה מקרינה, ומעמדה כמעצמת-על בזירה הבינלאומית. מאלו נגזרת מטריית ההרתעה שמעניק לנו הקשר העמוק ורב-הרבדים עם ידידתנו הגדולה שמעבר לים.
מנקודת ראות ביטחונית ישראלית, זהותו של היושב בבית הלבן ויחסו לישראל הם משניים. מאז הקמת המדינה היו כל הנשיאים האמריקנים פרו-ישראלים, בסופו של דבר, בגלל המכנה המשותף הערכי והמעורבות העמוקה
נפרדים מהנשיא היוצא
אולמרט ל-ynet: בוש יהיה חקוק באותיות זהב
רוני סופר
"30 מיליארד הדולר שקיבלנו ממנו לעשר שנים הם רק קצה הקרחון", אומר ראש הממשלה ומבטיח: גם היורש יהיה ידיד אמת
ארצות-הברית גם מעניקה לנו רשת ביטחון אסטרטגית ולוגיסטית צבאית, שכבר עמדה במבחן אפילו בימיהם של נשיאים פחות אוהדים, כמו ריצ'רד ניקסון ובוש האב. שלא לדבר על התמיכה המדינית, המושטת לנו כמעט ללא תנאי בשלושים ומשהו השנים האחרונות - גם בעתות מחלוקת בין הממשלות. הדומיננטיות התרבותית והטכנולוגית של ארצות-הברית מסייעת לנו להשתלב לא רק בקהילת העמים, אלא גם בקרב עמי האזור הרואים בנו נטע זר. בלי כל אלה, מדינת ישראל הייתה מקום הרבה פחות בטוח לחיות בו.
זו משוואה פשוטה: ככל שאמריקה מקרינה עוצמה רבה יותר בזירה הבינלאומית, ולצדה מחויבות בלתי מתפשרת לביטחונה ורווחתה של מדינת ישראל - כך משתפר מצבה האסטרטגי של ישראל. מאחר שמעמדה של ארצות-הברית כמעצמה עולמית מושפע בעיקר מעוצמתה הכלכלית, הטכנולוגית והחברתית, יש משמעות קריטית - גם לגבינו - למידת ההצלחה שבה יטפל הנשיא הבא במשבר הפיננסי ובמיתון הנוכחיים בארצו. עניין זה הרבה יותר מהותי לביטחוננו מהשאלה, אם ברק אובאמה אוהד אותנו עד עמקי נשמתו כמו בוש ומקיין, או שהוא מאזן בין אהדה זו לחמלה שהוא חש כלפי סבלם של הפלסטינים, כמו למשל ג'ימי קרטר.
כפוליטיקאי אמריקני ממולח, הרוצה להיבחר לכהונה נוספת, לא יוכל אובאמה להרשות לעצמו להתעלם מהאינטרסים הקיומיים של ישראל ויצטרך להתחשב בהם. למשל, אם יפתח בדיאלוג דיפלומטי אינטנסיבי עם איראן, כפי שאמר שהוא מתכוון לעשות. גם בתקופת כהונתו השנייה הוא יצטרך להתחשב בעמדותיו של המחנה הדמוקרטי, ששלח אותו לבית הלבן, ובקול היהודי.
מה שחשוב הם העוצמה והנחישות, שתקרין אמריקה בזירה העולמית. דיאלוג אמריקני-איראני למשל - בין אם יביא להפסקת העשרת האורניום ובין אם ייכשל - יניב תוצאות הרבה יותר חיוביות מנקודת ראותנו, אם הנשיא ינהל אותו מעמדת כוח כלכלית וצבאית. תוצאות הדיאלוג יהיו שונות אם האיראנים יידעו כי ארצות-הברית אינה ממש מסוגלת לנופף מעל ראשם במקל צבאי, או להציע להם גזרים כלכליים מפתים באמת. השורה התחתונה: הדייר הבא בבית הלבן יהיה טוב לישראל אם יצליח לשקם את עוצמתה הכלכלית והמדינית של ארצו; לחלץ את צבאו מהבוץ העיראקי; ולמנף את הצלחתו בבחירות כדי ללכד את העם האמריקני לתמיכה במדיניותו. כל אלה הם לכאורה עניינים פנים-אמריקניים, אבל הם שישפיעו בעקיפין גם על ביטחון מדינת ישראל ואזרחיה.
לא על הנשיא לבדו
חשוב גם לדעת שדעותיו, העדפותיו והרקע האישיים של הנשיא אינם אלה שמכתיבים בלעדית את מדיניותה של ארצו; הם אפילו לא הגורם החשוב ביותר המעצב מדיניות זו. מהניסיון שצברתי במהלך שתי תקופות ככתב בוושינגטון, למדתי כי מי שבאמת קובע את עמדותיו של הנשיא ומשפיע עליהן הוא חוג העוזרים והיועצים הקרוב אליו. חלקם נושאי תפקידים מרכזיים בממשל: היועץ לביטחון לאומי, ראש מטה הבית הלבן, מזכיר המדינה, שר ההגנה ועוד; מקצתם אנשים שאין להם מעמד פורמלי, אבל הנשיא מטה להם אוזן. תפקידו העיקרי של הנשיא הוא לספק את המנהיגות והאוטוריטה הפוליטית, שיאפשרו להעביר בקונגרס וליישם את המדיניות שעליה הוחלט. כשישלים אובאמה את מעשה המרכבה של צוות המעבר שלו, ואחר-כך יאייש את נושאי התפקידים המרכזיים בממשלו, אפשר יהיה להעריך פחות או יותר מה תהיה מדיניותו.אם למשל מיודענו, איש מחלקת המדינה דניס רוס, יהיה בצוות היועצים הקרוב, אפשר יהיה לצפות שהמאמצים להשיג הסדר ישראלי-פלסטיני ולקדם את המשא-ומתן עם סוריה יעלו למקום גבוה בסדר העדיפויות של הממשל; אם יהיה זה מישהו אחר - נחיה ונראה. בהקשר זה ראוי לזכור ש"טוב ליהודים" ו"רע ליהודים" הם מושגים יחסיים - מה ש"טוב ליהודים" בעיני השמאל הישראלי הוא מעורבות עמוקה ואינטנסיבית, ואפילו לחץ אמריקני כבד, שיכפו על ישראל והפלסטינים להגיע להסדר על פי מתווה ברק-קלינטון ולהסכם שלום עם סוריה; בעיני הימין הישראלי, מדיניות אמריקנית כזו תהיה אסון ממש.
פתוחה גם השאלה אם הנשיא הבא, לאור המצב הכלכלי והחור הענק שנפער בתקציב הממשל, יכבד את התחייבותו של ג'ורג' בוש להעניק לישראל סיוע ביטחוני מיוחד (30 מיליארד דולר לעשר שנים) בנוסף על הסיוע השנתי הרגיל (2.3 מיליארד). ייתכן מאוד ששרי ההגנה והאוצר בממשל אובאמה ייעצו לו לפרוש את הסיוע המיוחד על פני תקופה ארוכה יותר. אבל אם יישאר גייטס שר ההגנה, סביר שתנאי הסיוע וסכומו הכולל לא ישתנו. אחרי הכל, זול יותר לתת לישראל כסף לקנות ציוד צבאי הדרוש לה כמענה לאיום האיראני, מאשר להתמודד עם הנשורת האלימה שתותיר אחריה תקיפה מקדימה של ישראל נואשת באיראן. ראוי לציין גם כי ציוד צבאי הנקנה על-ידי צה"ל בארצות-הברית תורם למזעור הנזקים שגורם כבר המיתון לתעשיות הביטחוניות האמריקניות.
מה שבטוח הוא שהמדיניות המזרח-תיכונית ומקומה בסדר העדיפויות של הממשל ייגזרו מהמדיניות והאסטרטגיה הכלליות שיגבשו הנשיא ועוזריו. יהיה זה לכן לא אחראי אפילו להעריך כעת, על סמך הצהרות שהשמיע אובאמה במערכת הבחירות, כיצד יפעל בשלבים הראשונים של תקופת נשיאותו. האמירה "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" תקפה בפוליטיקה הוושינגטונית ממש כמו בירושלים.
אולמרט ואובאמה
צילום: אבי אוחיון, לע"מ
מומלצים
