שתף קטע נבחר

זרות אינטימית

"אני מרגיש זר יותר בגרמניה מאשר פה", מספר הרקדן אנדריאס מרק, שהגיע ארצה בעקבות האהבה, מצא בית חם בתיאטרון קליפה וכעת מעלה כאן את מופע הביכורים שלו כיוצר

מדינת ישראל מעולם לא היתה מסבירת פנים או נדיבה כלפי אמנים ויוצרים זרים שביקשו להתיישב בה. גם שיתופי פעולה ארוכי טווח בין יוצרים מקומיים לזרים, בעיקר כאלה שאינם יהודים, מחלצים פה בדרך כלל חשדנות, עוינות וביקורת קנטרנית-קרתנית שמגיע לא רק מצד הביורוקרטיה הישראלית. בשעה שמטפלים סיעודיים, עובדי כפיים או שחקני רכש בקבוצות הספורט היו עם השנים לחלק מהנורמה, על נוכחות של רקדנים, שחקנים ויוצרים זרים בלהקות מחול וקבוצות תיאטרון מסתכלים פה עדיין על העוקם.

 

שפת המחול מאפשרת לכאורה ניידות מקסימלית בין טריטוריות. רב-תרבותיות - תולדה של קשת קולות וצבעים בתוך השיח האמנותי המקומי - מרחיבה ומעשירה את מילון המושגים של היוצרים המקומיים והקהל. זו הסיבה שבמשך שנים אימצה להקת "בלט קולברג" רקדנים ישראלים מצטיינים כמו טליה פז, רפי סעדי ואיתן סיבק. זו הסיבה שממשלת הולנד מִמְנה את הקמתה ומתקצבת לאורך שנים את פעילות להקת המחול של הכוריאוגרף הישראלי, איציק גלילי. בבריטניה מתוקצבת ונתמכת באופן זהה להקתו של הרקדן והכוריאוגרף הישראלי, חופש שכטר וכמותו עמנואל גת עושה חיל בצרפת.


"A.A.OK". יצירה מעוררת מחשבה על זוגיות (צילום: מרב יודילוביץ')

 

בישראל, מטעמי חוק השבות, אילוצי תקציב ושאר תירוצים שמחביאים אג'נדות, נוכחות זרה מתפרשת כאיום. למרות הצלחותיה והשפעותיה של להקת בת שבע, מדי מספר שנים באופן שיטתי, חוזרות ועולות בתקשורת ובמעגלי המתקצבים, תהיות וטענות לגבי מצבת הרקדנים שרבים מהם זרים. "אני בוחר את הרקדנים הטובים ביותר לעבודה שלי. מה לזה ולדרכון?", התריס פעם אוהד נהרין בשיחה פרטית בנושא. התעקשותו של נהרין, כישרונו וכישרונם של רקדניו, הפכו את להקת בת שבע למה שהיא והתוצאות מדברות בעד עצמן.

 

אבל ישראל חושבת אחרת ולכן ב"ייבוא" או "רכש" של כישרונות זרים, מעורבת בדרך כלל יד המקרה ורצונם הטוב של אינדיבידואלים. אחד המקרים המוצלחים הוא זה של אנדריאס מרק, רקדן ויוצר גרמני, בוגר הסטודיו של אנה תרזה דה קירסמאקר (P.A.R.T.S) בבריסל, שהגיע לישראל לפני כשנתיים בעקבות האהבה והשתלב במקביל בלהקתם של ענבל פינטו ואבשלום פולק ובקבוצת תיאטרון קליפה. ניסיונות להציג יצירות במסגרות המקובלות בארץ לא צלחו, אך כעת הוא מעלה בערב משולב של תיאטרון קליפה יצירת ביכורים מפוכחת ומעוררת מחשבה על זוגיות, שנוצרה באמצעו של תהליך פרידה מבן זוגו, במאי הקולנוע תומר היימן.


"עמדתי מול עצמי ושאלתי: מי אני?" (צילום: מרב יודילוביץ') 

 

"נקודת המוצא היתה ברורה לי: רציתי לדבר על אהבה, על מה אני רוצה ומה הציפיות שלי ממנה", מספר מרק. "בתוך הסטודיו עמדתי מול עצמי ושאלתי: 'מי אני?'. עכשיו, על הבמה, זה אחרת. הבמה מספרת לך מעבר למה שאתה יודע על עצמך. זה כמו ים גדול. אולי טרקובסקי צדק כשאמר שאמנות היא קומבינציה אורגנית של רעיון וצורה. יש לך רעיון, דעה ודמיון. את כל אלה אתה מנסה למלא בחיים. זה מה שענבל פינטו ואבשלום פולק מנסים לעשות – ליצור הכי קרוב למה שהם ראו בעיני רוחם. זו התפישה שלהם על אמנות – לחשוף פיסות דמיון ולהעתיק אותן למציאות בימתית. אותי מה שמעניין זה פחות לדבוק ברעיון אלא להציף אותו, לראות לאן הוא סוחב וללכת אחריו. הכי מסוכן זה להתאהב ברעיון. צריך לשחרר ולתת ליצירה לחשוף סודות. זה מעניין אותי הרבה יותר משלמות ווירטואוזיות".

 

בין האחד לשני

התוצאה של העבודה המשותפת בין אנדריאס מרק לרקדן אלון שוובה מפתיעה בעוצמותיה. "A.A.OK", היא יצירה כנה על בדידות אדירה בתוך קשר, זוגיות כחיים במקביל, הזדקקות נואשת לשותפות וויתור מראש על שלמות מסונכרנת. באופן פרדוקסלי, זו אינה יצירה מדכאת אלא אופטימית, שמדגישה תמה מרכזית: "שניים הם תמיד אחד + אחד".


שוובה ומרק בקליפה. זוגיות כחיים במקביל (צילום: מרב יודילוביץ')

 

מרק נחת בישראל לראשונה בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. זה היה זמן קצר לאחר שפגש את היימן במקרה בפסטיבל הסרטים בברלין והאהבה הכריעה את הפחדים והחששות וטרפה את התכניות שלו להמשך הקריירה באירופה. "נפגשנו באיזו מסיבה בברלין, כמה שעות לפני ההקרנה של הסרט 'בובות של נייר' שתומר ביים. אני הייתי בדרך לפורטוגל לרקוד בלהקה של טניה קוואליו. תומר הציג את הסרט וזכה בפרס חביב הקהל. 48 שעות אחר כך הוא חזר לישראל ואני המשכתי לליסבון אבל הקשר המשיך.

 

"כשהמלחמה פרצה בקיץ 2006, הבנתי שאני רוצה להיות לידו. זה נכון שלישראל לא היה באותה נקודת זמן מוניטין מצטיין בעולם, אבל התנאים החיצוניים הכתיבו תהליך שממילא רציתי בו וזה לבדוק את האהבה החדשה הזו. שאלתי את עצמי מה יותר חשוב – להתמקד בקריירה ולהישאר באירופה או למצוא פתרון אחר. תומר כבר היה עמוק בתוך הקריירה שלו. אותי שום דבר לא החזיק באירופה. החלטתי לנסוע לישראל".

 

קצת מטורף לנסוע באופן מפוכח למדינה במצב מלחמה שאין לך שום קשר אליה.

 

"כל החברים שלי בגרמניה חשבו שאני משוגע. לי זה נראה טבעי. לא חשבתי שנכון להפוך את המצב לדרמטי יותר ממה שהוא. הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. זה מצחיק כי היינו יחד זמן קצר מאוד וידעתי שלא אוכל להישאר בישראל לאורך זמן עם אשרת תייר. קניתי כרטיס פתוח".


לא ארץ הבחירה, אילולא הזוגיות (צילום: מרב יודילוביץ')

 

בזמן קצר מאוד הצליח אנדריאס מרק להתערות בחיים בישראל. הוא לקח שיעורי מחול בלהקתם של ענבל פינטו ואבשלום פולק על מנת לתפעל את הגוף, ובלילות מלצר במסעדת הגג של סוזנה בנווה צדק בכדי לקיים את עצמו. אחרי זמן קצר, פינטו ופולק הציעו לו להצטרף ללהקה. "ישראל לא היתה ארץ הבחירה שלי, אם לדבר בכנות, אילולא הקשר לבן הזוג שלי. היו כוחות שגרמו לכך שהגעתי הנה וכאן אני חי, יוצר ועובד. כאן אני עם האיש שאני אוהב וזו הפעם הראשונה בחיי שאני לוקח החלטות שקשורות במישהו נוסף. תמיד הייתי חופשי לבחור ופתאום משהו קושר אותך למדינה שבה התנאים מאוד מוזרים מבחינת מזג אוויר, מבחינה פוליטית, מבחינת היכולת ליצור".

 

קליפת הצלה

עם להקתם של פינטו ופולק הוא נסע להופעות בארה"ב ולקח חלק בפרויקט משותף שלהם עם להקת "פילובולוס" האמריקנית. כשמערכת היחסים עם היימן עלתה על שרטון, צפו שאלות לגבי המשך הדרך. מרק החליט שלא להתחייב לעונה נוספת בלהקה ולנסות למצוא ערוצים חדשים. באותו הזמן לערך פתחה קבוצת תיאטרון קליפה אודישנים ליוצרים. הוא ניגש לאודישנים עם יצירת סולו חושפנית והתקבל לפסטיבל "קליפה אדומה".


אנדריאס מרק בהצגה "חלם" של תיאטרון קליפה. (צילום: מרב יודילוביץ')

 

ההצעה להצטרף לקבוצה לא אחרה להגיע. "מערכת היחסים עם תומר התייצבה אבל לא הייתי משוכנע שאני רוצה להתחייב לעבודה בטווח הארוך. בקליפה הציעו לי להצטרף להפקה של 'חלם', הצגה חדשה שמאוד מצאה חן בעיני", הוא מספר. "פתאום מצאתי את מקומי. מצאתי מקום שבו אני מאוד מעורב בתהליך היצירה, שיש לי דיאלוג איתו, מצאתי בית שמאפשר לי להתקרב לעצמי ונותן לי חופש ביטוי. פתאום הפכתי לחלק ממשהו. קליפה מעניינת אותי מכל זווית אפשרית, גם ברמה האמנותית וגם ברמה האינטלקטואלית. הרגשתי שייך".

 

אמרת שישראל לא היתה 'ארץ הבחירה' שלך, אבל אתה בכל זאת מרגיש שייך.

 

"זה תהליך. היום אני מרגיש פה נוח. היום אני יכול לומר שאלה הרחובות שלי. זה מוזר אבל אני מרגיש זר יותר בגרמניה מאשר פה. היתה תקופה שתחושת הזרות היתה יותר קשה בגלל השפה. אני עדיין מרגיש זר במובנים מסוימים. אני איש של מילים, אני מאוד זקוק להן, אבל אני גם יכול להרפות מהן. היעדר השפה יוצר מבחינתי חיכוך נעים-כואב. לאלון שוובה יש חולצה שעליה כתוב: 'בּוּרוּת היא אושר עילאי'. אני לא יודע. יכול להיות שהיעדר השפה דווקא תורם ליצירתיות שלי. הבורות הזו מאפשרת לי את החופש לא להיות מעורב. זה משחרר מצורך להתעסק בדברים שבאופן טבעי היו מעסיקים אותי".


לצקת לעבודה את הרגשות הכי פרטיים (צילום: מרב יודילוביץ')

 

עם אלון שוובה, שותפו ליצירה, הוא יצא למסע עמוק לנבכי התובנות. תשעה חודשים של עבודה אינטנסיבית החלו בספרו של בורחס, "האלף", והמשיכו בניסיונות למצוא את נקודות ההשקה ביניהם, שפה משותפת וקרקע שממנה אפשר לפרוש כנפיים ולעוף. "התרחקנו מאבסטרקט ורעיונות פילוסופיים. משכנו למטה, לאדמה, לניסיון החיים שלנו, לסיפורים הפרטיים, לקשרים האישיים ביננו. אלו היו המרכיבים שמהם יצרנו.

 

"הראיתי לאלון את הסרט 'כחול' של דרק ג'רמן, יצירה שיוצאת מהאישי ומתפתחת לפואטיקה אוניברסאלית יפהפייה. ג'רמן היה במאי תיאטרון וקולנוע שביים את 'הגן' של קראבג'יו ומת מאיידס. הוא היה מישהו שמאוד נגע בי והשפיע עליי. כשהוא ביים את 'כחול' הוא כבר היה חולה. את התחושות שצפו בי מהצפייה בסרט, רציתי להביא לעבודה הזו. חשבתי שאם אצליח לצקת לתוכה את הרגשות הכי פרטיים שלי, כולם יוכלו להתחבר לזה".

 

מפחיד להיכנס לסטודיו, לעבוד על יצירה שלך, שסופסוף מקבלת מקום?

 

"נמנעתי באלף תירוצים מלהיכנס לסטודיו. אני חושב שהעלייה לבמה מלווה תמיד בפחד. כשאתה בטוח במה שאתה עושה, כשאין לך ספק, אין מקום אמיתי לדיאלוג. שלמות ווירטואוזיות הן חלק מקרקס, אבל זה לעולם לא יהיה מספק כשאנחנו

מדברים על אמנות. הפחד חייב ללוות אותך. ספק, הכרחי ליצירה. דברים חייבים לרעוד בפנים, לזוז ולרטוט כדי לגרום לך להרגיש.

 

"תנועה לא יכולה להישאר רק ברמת האסתטיקה. היא חייבת לתקשר מעבר לזה, לומר משהו, ואני לא מדבר על המובן ההצהרתי. אני בספק אם אפשר לייצר דיאלוג עם אמנות שמייצגת את המושלם, כי אין בשלמות אבולוציה. שלמות היא קונספציה נוקשה שמתייחסת לאיך הדברים אמורים היו להיות. הקשיחות הזו לא משאירה לצופה וליוצר מקום. כל מה שנשאר לך לעשות מולה הוא להשתחוות לה או לדחות אותה מעליך".

 

זה מעניין, כי התפיסה הרווחת לגבי מחול היא של אמנות ששואפת למושלם, אולי בגלל המשמעת הנוקשה.

 

"לא מעניין אותי לקפוץ גבוה יותר, לרוץ מהר יותר או להגיע רחוק יותר. אני יודע שרקדן מקצועי חייב פיזיות חזקה, טכניקה וכישורים נדרשים כדי להתקבל למקומות כאלה או אחרים ולעבוד עם יוצרים מסוימים. אני עדיין חושב שזה לא מספיק, שהיאחזות רק בצד הטכני גורמת לקשת הצבעים שקיימת בך לדהות".

 

  • "A.A.OK" - מופעים קרובים ייערכו בתאריכים 20-21 בנובמבר בבית תיאטרון קליפה, הרכבת 38 ת"א.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: מרב יודילוביץ'
מרק. לא שואף לשלמות
צילום: מרב יודילוביץ'
לאתר ההטבות
מומלצים