לעצור את העצרת

ביום השנה החמישי לרצח רבין, כשהטראומה החמה והנאלחת עוד זרמה בעורקים הלאומיים, טיילתי בהודו. למרות הסביבה הנעימה, המשוחררת מלחצי החיים ו"המצב", עבר היום בדוחק, בתחושת עקה ומועקה. נדרתי לעצמי לעלות לקברו עם שובי, ולהביע את רחשי הכבוד וההוקרה כלפי האיש, שרציחתו עירערה אותי למשך חודשים.

עכשיו אני יושב מול המחשב ומנסה למצוא זווית חדשה ורעננה, להתחמק מהנדוש והשחוק. אבל אין כלום. שום-דבר חדש תחת השמש המשומשת, החיוורת, המאובכת, של הזיכרון וההנצחה. שום טיעונים מלומדים על מורשתו, שום תוכחה נוקבת על תשומת הלב המופרזת שהרוצח זוכה לה. מאומה.

עצרת יום השנה ה-13 (צילום: ירון ברנר)

ואולי על זה צריך לכתוב: על הנסיון העקר למצוא זווית חדשה, על הזעם שנשלף מהבוידעם מדי נובמבר, על הפיכתו של רצח רבין מטראומה לאומית ונוכחת לאירוע היסטורי שמקומו בדברי-ימי העם היהודי. על המעבר הכאוב - כשם שהוא בלתי-נמנע - מטרגדיה חריפה ששייכת לממלכת הרגשות הפרטיים-לאומיים, אל העולם הציבורי של התיעוד הצונן.

עצרת אקמול

לכן הנסיונות המלאכותיים למתוח את האבל לתוך שנים שבהן הוא נחלת משפחתו של המנוח בלבד - פוגעים במורשתו של רבין במקום לתרום לה. זה אבל מאיקאה. מרכיבים-מפרקים. וההיזכרות השנתית בדמותו הרצינית, הנבוכה, עמוקת הקול, אינה אלא מס-מצפון אמוציונלי, שדוחק מהבמה את הלקחים העזים של מורשתו ורציחתו ומציב עליה את רן דנקר. זה אקמול, כל העצרת הזו.

בין שפע הנואמים הנפוחים, שכל אחד מהם משתדל להישמע יותר צ'רציל מהשני, ושכל אחד מהם מגיע עם אג'נדה מקופלת בשרוול, או עם פרצוף מיוסר שמקדם תדמיתית את הדיסק החדשְלו, נשכח "כל הסיפור הזה של רבין", לטובת ניפוחים רטוריים בדבר חלום השלום, סכנת הישנותו של רצח פוליטי המרחפת כעת בגובה של נחיתת אונס מעל ראשינו ומות ההנהגה עם מות המנהיג.

קו מחשבה כזה מוביל למסקנה ברורה: צריך לעצור את העצרת. לא רק משום שהיא במה ציניקנית לפוליטיקאים וזמרים עם קריירה באורך קמפיין. את העצרת יש לעצור משום שהיא עצרת. משום שהיא עלה תאנה מוסרי שבאמצעותו אנו משקיטים את מצפוננו. זהו, עשינו מה שיכולנו למען מורשת רבין. באנו לעצרת.

רבים מאיתנו, ביניהם אני, לא טרחו אפילו לעשות את המעט הזה. ישבנו בבית מול הערוץ וחשנו אשמים. ואולי דווקא אנחנו, באי הצטרפותנו לרמייה העצמית-לאומית הזו - ממשיכי דרכו האמיתית של רבין, שהיה איש המעשה ולא האות המתה.

אשמים על מה?

לא שאנחנו אמורים להפסיק להרגיש אשמים, אבל מוטב שנדע על מה. כרגע אנו חשים אשמים על שאיננו עצובים מספיק, לא כמו פעם, לא בדרך הראויה, לא בכמות הנדרשת ולא בסגנון הנכון. אנחנו אשמים על שכמעט ושכחנו וחצי סלחנו, אנחנו אשמים על שלא עמד לנו גוש כשאפרת גוש שרה. אנחנו צריכים לחוש אשמים על שעשינו פסטיבל מהכלום שאיננו עושים.

אחרי הרצח חשבנו שנהיה כרותים לנצח, כמו כל מתאבל בתחילת שבעה, אבל הזמן עובר ואתה חסר, ואז פחות חסר, ואחרי מאתיים שנים רק פרופסור מיכאל הר-סגור זוכר. לנו עדיין לא נעים להיות עצובים פחות מפעם. צה לעשות, זה נוהגו של עולם, ואילולא היינו מסוגלים להניח טראומות אדירות כאלו מאחורינו ולהמשיך הלאה - לא היינו שורדים. לא היינו האנושות.

הדרך היחידה להנציח את מה שמסתתר מאחורי הסלוגן הפומפוזי "מורשת רבין" היא דרך המעשה (שאפיינה, כאמור, את המנוח); הגדרת עיקרי משנתו (השלום, איתנות לאומית, כבודו ומעמדו של צה"ל, אהבת המולדת, כיתוּת חניתות למזמרות) ותרגום פרקטי שלהם למציאות בדרך של פעולה.

רבין, אז מה היא בעצם מורשתו? (צילום: ירון ברנר)

לא נדרשים לכך מערכי שיעור מיוחדים בבתי הספר ובתנועות הנוער (אולי, גם). בעיקר נדרש לכך שלטון חוק בלתי-כפיף, ממשלה עם פרוגרמה מדינית ופנימית וציבור שבבחירות הבאות ישלשל, לשם שינוי, את פתק המפלגה שתיטיב עימו. את זה אנחנו צריכים לעשות.

בין כל המפלגות שטובת הבוחר נמצאת אי-שם בתחתית סדר העדיפויות שלהן, קשה

 מאד לזהות כרגע את מפלגת התקווה. את רשימת מורשת רבין. אבל על דרך השלילה אפשר לנפות את רובן ולהישאר עם אותן שהחברה, התקווה, הצניעות ונקיון הכפיים הם נר לרגליהן.

מספיק הצבענו למפלגות שמצען הברור הוא סחיטת קופת המדינה, שוחד, אלימות ואיבה אג'נדרית בין העמים; חפצי-חיים אנו, וחפצי-מוסר. עד ששנית יקום כאן מנהיג שיסחוף את רגלינו מעל פני האדמה, נמצא את הרשימה שתשמור עלינו (ואולי אפילו ניצור אותה במקום לייצר עוד עצרת). כי הלא זו כל מורשת רבין בשלוש מילים פשוטות: שימרו על עצמכם. פיסית ומוסרית.