זירת יחיד
אדוארד קלוג הוא אחד הכוריאוגרפים העכשוויים המעניינים ביותר שפועלים באירופה. בערב שהציג בישראל הוא נחשף במיטבו
אדוארד קלוג, הרקדן והכוריאוגרף של בלט תיאטרון האופרה הלאומי של סלובניה, עורר את סקרנותי לראשונה בפסטיבל כרמיאל לפני שלוש שנים עם "דמעות", יצירה רבת משתתפים ומלאת הומור דק. קלוג המשיך לסקרן גם שנה אחר כך בהפקה המופלאה של "רדיו & ג'ולייט" והכה בי שוב אמש (ב'), בערב קאמרי חד פעמי שהורכב משתי יצירות מהפנטות שהוכיחו פעם נוספת שמדובר באחד הכוריאוגרפים העכשוויים המעניינים יותר שפועלים באירופה.
דימוי פשוט ומדויק (צילום: merlin delman)
כתב יד ייחודי, כזה שמבדל יוצר מאחרים, הוא לא עניין של מה בכך. במקרה של קלוג מדובר בשילוב מנצח של כוריאוגרף מבריק שהאמירה והביצוע, התיאוריה והפרקטיקה אצלו, שווים באיכותם ובחשיבות שהוא נותן להם על הבמה.
הערב נפתח ב"רקוויאם לשני כסאות", סולו גאוני בן 20 דקות לצלילי המוזיקה האדירה של וולפגנג אמדאוס מוצרט, בביצוע מושלם של הרקדן כריסטיאן גרמאצ'י. היצירה, שנולדה כמחווה למלחין האוסטרי במלאת 250 שנה למותו, כולאת רקדן באמצעה של זירת אגרוף. הדימוי פשוט ומדויק ומציף שאלות אקזיסטנציאליסטיות.
קלוג מציב את הצופה מול זירת היחיד שבה מתקיים המאבק בין הרקדן לעצמו. הבחירה, באם להיאבק או לא, בידיו. הוא זה שממלא את החלל במשמעות ויוצק תוכן לתוך הריבוע, בין החבלים, שם מתקיימים חייו.
מלחמת אדירים
גרמאצ'י, שעובד עם קלוג לאורך שנים ארוכות, הוא הרבה מעבר לרקדן מבצע. הוא מביא את עצמו לתוך היצירה ועושה את זה נפלא. הוא רקדן חזק מאוד, אימפרסיבי, אסוף. התנועה שלו חתולית וגמישה, נעה בין הקטבים - כוח וחולשה, מכה וליטוף, חד ומקוטע מול עגול והמשכי.
כפות הידיים קפוצות אבל האגרוף לא מכה אלא מוביל תנועה, נפתח לאיטו, מחבק את הגוף. התזמון מושלם וכך גם הבנת התנועה. גם אם היצירה הזו לא נוצרה במקורה עבור גרמאצ'י, הוא הופך אותה לשלו.
לפרקים נדמה שמאבק מקביל מתנהל ביצירה זו בין התנועה למוזיקה. זו מלחמת אדירים מרתקת, משחק של כוחות שווים. לא קל להתחרות במוצרט, אבל עושה הרושם שהכוריאוגרפיה והביצוע של "דואט לשני כסאות", יכולים לו.
בין חושך לאור
את הערב נעל "דז'ה וו", דואט בביצוע גלוק וגרמאצ'י שנחשף לראשונה בישראל כמחווה למרכז סוזן דלל. גלוק וגרמאצ'י עובדים במשותף שמונה שנים והיצירה הנוכחית מדברת על התאמה, הבדלים, על שניים, על קשר ועל חווית העבודה המשותפת.
כמו ב"רקוויאם לשני כסאות", גם כאן לכאורה אפשר היה להגדיר לא מעט אלמנטים בתוך היצירה כניאו-קלאסיים למרות שהמהות של שתיהן מודרנית מאוד. שני גופים נעים זה לקראת זה, חוצים זרקור בין אור לחושך. הם מסונכרנים כמו מכונה משומנת היטב. פונקציונליזם זה שם המשחק. לפעמים משהו משתבש, מישהו יוצא משליטה ואז חוזר לתלם.
התנועות חוזרות על עצמן שוב ושוב, מוכניות ומוּבְנוֹת - זרועות נעולות, אצבעות ממהרות – בכל פעם שרגש מאיים לחבר בין שני הגופים, הוא מנותב לאלימות ומתפוגג. במובן זה מדובר בעבודה פוסט מודרניסטית שדרכה מצליח קלוג להפוך את האמורפי לנגיש ופשוט לספר סיפור.
גם ביצירה זו הוא מתנדנד בין דחיפה לחיבוק, בין חום לקור, בין שכלתנות לאמוציות, בין חדות קופצנית לתנועות רחבות ונדיבות. בניגוד ליצירה הפותחת את הערב, היחיד כאן לא עומד מול עצמו אלא מול אחר. מרתק לראות את התנועה הזהה מפורשת ומבוצעת על ידי שני מבצעים שונים כל כך.
זהו הביקור הרביעי של "בלט מריבור" ומנהלה האמנותי בישראל וצריך להודות שהלהקה המצוינת הזו מצליחה להפתיע בכל פעם מחדש עם יצירות שונות, בהרכבים שונים ורפרטואר שעד כה לא אכזב. מדי שנה מגיעות לישראל לא מעט להקות מחול ויוצרים אבל תגליות שמוכיחות את עצמן לאורך זמן מבלי לאכזב, הן עניין נדיר. אין ספק שגלוק ומריבור הן היוצא מהכלל שמעיד על הכלל.
