הספד למפלגת העבודה

השפל אליו הגיעה לאחרונה מפלגת העבודה בסקרים מעורר תהיות. אפשר שהגיעה העת שמפלגה זו תעלם מהמפה הפוליטית ותפנה את הזירה לכינונה של מפלגה חדשה – מפלגה הראויה לשם "מפלגת עבודה". על מפלגה חדשה זו – היונקת את ערכיה מהשקפת עולם סוציאל דמוקרטית – יהיה לספק מענה לאדמה החרוכה שמותירה אחריה הכלכלה הקפיטליסטית במתכונתה המפלצתית הנוכחית.

מפלגת העבודה כיום אינה רוצה ואינה יכולה לגייס את תעצומות הנפש הנדרשות כדי להציע מענה מסוג זה. היא עסוקה בעיקר בשיריונים למנהיגיה האפורים ונעדרי החזון. היא אינה יכולה להמציא את עצמה מחדש. לפיכך היא משולה למת המתהלך בקרבנו. כן, בדומה לבני תמותה, גם מפלגות הולכות לעולמן. בדומה לבני תמותה, גם מפלגות מותירות שלד עצמות מאחריהן. נכון, לא תמיד. מפלגת שינוי, אם ניקח דוגמא טרייה מהעבר הקרוב, נעלמה מהמפה הפוליטית והשלד שלה נשחק עד דק. אפרה פוזר לכל עבר. זה מן הסתם יהיה גם גורלה של מפלגת הגמלאים. אך מפלגת העבודה היא מקרה אחר. היא מתה מזמן אך הותירה שלד עצמות מאחוריה. ושלד זה מתעתע בנו. נדמה שיש עליו עור וגידים, שיש עליו בשר. הוא גורם לנו להאמין שהיא ממשיכה להתקיים – ולא כך.

אמנם אף אחד לא יכול להתעלם מתרומתה ההיסטורית של תנועת העבודה לכינונה של מדינת ישראל ולביסוסה. אך תרומה היסטורית אינה משולה לאשראי בנקאי. תרומה זו אינה מצדיקה את המשך הפקדת ענייני המדינה בידיה. נהפוך הוא, בידם של אלה המתרפקים על מורשתה ההיסטורית המפוארת של תנועת העבודה אמת מידה שבאמצעותה הם יכולים לעמוד בנקל על פשיטת הרגל הערכית שלה ועל חוסר הרלוונטיות שלה לעת הנוכחית.

והעובדות מדברות בשם עצמן. קשה שלא להבחין בכך שמפלגה זו – שהעלתה פעם על נס את רווחתו של העובד וזכויותיו - שואבת את עיקר כוחה ממעמד הביניים המבוסס ומאמידי הארץ, שאת האינטרסים הצרים שלהם היא מקדמת בגאון. אין באמתחתה כל בשורה לדלת העם והיא מזמן-מזמן חדלה להיות מפלגה של עובדים קשי יום. מבחינה זו, ש"ס עדיפה עליה.

אין להתפלא לפיכך שמעמדה של מפלגת העבודה איתן בגבעתיים אך רופף בבאר שבע, חזק בכפר סבא אך חלש באופקים.

כן, לא יהיה זה הוגן להתעלם מהמחויבות הערכית של מקצת חברי הכנסת של מפלגה זו הפועלים בשקדנות ובמסירות ראויות לציון כדי לקדם חקיקה חברתית. אך כוחם של אלה בטל בשישים במפלגה שאיבדה את דרכה ועליהם למצוא אולי אכסניה פוליטית חלופית, כזו המזוהה ללא כחל ושרק עם סדר יום סוציאל דמוקרטי.

ואם לא די בכך שמפלגת העבודה מזוהה יותר-ויותר עם הימין החברתי, היא מגלה עקביות ראויה לציון ומאמצת גם את סדר היום של הימין המדיני. אם מפלגת העבודה הייתה פעם תנועה פוליטית עם סדר יום מדיני פרגמאטי, היום, בזכות העומדים בראשה, היא הפכה למפלגת ימין לכל דבר ועניין.

היה זה אהוד ברק שגנז את התקווה לכינונם של הסדרי שלום עם הפלסטינים והסורים כאשר הנחיל לציבור הישראלי את האמונה שאין בהווה פרטנרים לתהליך השלום ולכן נגזר עלינו להמשיך ולחיות על חרבנו – ובדרך גם להעניק חסות להרחבת מפעל ההתנחלויות. אכן, השכל הישר אומר שאם אין סיכוי להסדרי שלום עם שכנינו אזי יש צורך באדם שסגולתו העיקרית היא להבטיח את ביטחונם הפיסי של אזרחי ישראל ולנהל בהצלחה את מלחמותיה עם אויביה.

ברם אם אלה פני הדברים, אז ניתן להצביע על אישים רבים אחרים שמאיישים - או שיאיישו בקרוב - את מפלגות ימין, כגון שאול מופז ומשה יעלון. גנרלים אלה אינם נופלים מאהוד ברק בהתלהמותם הניצית ובכישוריהם הצבאיים. לפיכך אין להלין על רבים מבוחריה של מפלגת העבודה המעדיפים לשנות את דפוסי הצבעתם ולתת את קולותיהם למפלגות ימין. אם בוחרים כבר ימין אז עדיף המקור על החיקוי הדהוי.

השקפת עולמה הניצית של מפלגת העבודה גם מבריחה ממנה את בוחריה הערבים. למעט אלה שאת קולותיהם ניתן להבטיח באמצעות קבלני קולות נעדרי מחויבות אידיאולוגית, מספר הולך וגדל של מצביעים ערבים נותנים את קולותיהם למפלגות בעלות צביון פלסטיני-לאומי. ההיגיון המנחה אותם ברור, גם אם הוא אינו מסייע לבניית אחווה הדדית בין יהודים לערבים: אם הציבור היהודי מקצין את עמדותיו הלאומיות, אז למה שהם לא יחרו יחזיקו אחריו?

אין להמתין עד לבחירות הכלליות עם הבשורה הרעה – מפלגת העבודה שבקה חיים. אל מלא רחמים. יש להכיר בכך עכשיו, וזאת מתוך תקווה שעד אולי אז תתגבשנה חלופות ראויות במקומה.  

פרופ' יוסי יונה, אויברסיטת בן גוריון ומכון ון ליר