13 שנה לרצח - מה נשאר?
"הויכוח קיים, אבל אפשר לנהל אותו מתוך כבוד. השמאל יכול לראות בימין 'בני אדם המתמסרים לאהבת ארץ ישראל'. הימין יכול לראות בשמאל לא בוגדים אלא 'אנשים המאמינים בערך השלום'". 13 שנה לרצח רבין - מה נשאר בתודעה הישראלית? הרב מנחם פרומן מימין, ולטיף דורי משמאל, כותבים ל-ynet על החזון שלהם
שוב עומדים אנו אחרי יום הזיכרון לרצח ראש-ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל לקראת תום "השבעה" וזה הזמן לסכם:
עם מה עם ישראל יצא השנה לאחר זיכרון הרצח? יום הזיכרון. כל שנה אנו זוכרים את מה שקרה אז באותו לילה שחור – ומנסים ללמוד לקח לגבי עתידנו. כל שנה צריך לחדש את הלקח לפי מצבנו. במצבינו הכללי השנה - מה העבר מצווה לגבי העתיד? בואו ניזכר במה שעבר עלינו. מה היה אז - לאחר הלילה השחור ההוא, לאחר יום הרצח עצמו? היו בעצם שתי תנועות רגשיות.
מצד אחד היו רבים שהתגובה הנפשית האותנטית שלהם הייתה: הרצח חושף את כוחות השחור הנמצאים בעם ישראל, גם אם יתברר שמבחינה מבצעית, (וממילא משפטית) פעל הרוצח לבדו - ברור שהוא לא פעל בחלל ריק. בעצם הרוצח היה שליח ציבור של ציבור אפל התחושה הייתה שהרצח מברר ומוכיח מה האמת שלנו: בעם ישראל מתחוללת מלחמה בין בני אור לבני חושך. רבים זעקו בכאב ותלו על מכוניותיהם את הסיסמא "לא נשכח ולא נסלח, מי רצח ומי נרצח".
מצד שני הייתה גם תגובה נפשית הפוכה. היו שהרגישו שהרצח מצוה לנו את החיים, מצוה לנסות לאחות את הקרע. מיד במוצאי שבת שלאחר מוצאי השבת של הרצח התכנסה במקום הרצח עצמו קבוצה נכבדה של רבנים מן הימין וסופרים מן השמאל לדו שיח. בהמשך הימים התאספו לא מעט קבוצות כאלו למחשבה משותפת ביוזמת גופים שונים: הסתדרות הסטודנטים, תנועת "גשר", החוג של "סוד שיח" ועוד, בציבור הדתי הייתה מגמה לציין את רצח רבין בהתכנסויות של חשבון נפש של שני הצדדים בימי הצום המסורתיים: בצום גדליה (שנקבע במסורת לזכר גדליהו בן אחיקם - שהיה ראש ממלכת יהודה לאחר חורבן בית ראשון - ונרצח בידי קנאים יהודיים) וכן בתשעה באב (יום החורבן שבא עלינו בשל שנאת חינם בתוכנו). היו אפילו ניסיונות לחצות קווים בעקבות הרצח (למשל: קבוצה של סופרי שמאל שלמען השלום באה לפגוש מתנחלים מעבר לקו הירוק בקבר רחל).
אחרי שלוש עשרה שנים - מה נשאר כמורשת רצח רבין בתודעה הישראלית?
כמדומה לנו שהדבר עדיין לא הוכרע. מטבע התקשורת אולי בולטים הקולות הבאים חשבון עם מחנה הימין על מה שעשה ועדיין ממשיך לעשות (אף על גב שהחידוש של השנה הוא שמה שמעורר את הזעם היא נתינת הבמה לרוצח ע"י ערוצי הטלוויזיה - כלומר: לאו דווקא כוחות הימין). אבל בהחלט ישנם גם קולות אחרים, לפעמים מפתיעים כשהם באים מפי אנשי שמאל מובהקים.בסופו של יום איך תקלוט התרבות הישראלית את הרצח? אנו שנינו באים משני חוגים שונים לקרוא לבחור בחיים ולא במוות. הויכוח קיים, אבל אפשר לנהל אותו לא באלימות נפשית ואינטלקטואלית אלא מתוך כבוד הדדי. השמאל הישראלי יכול לראות בימין לא פשיסטים אפלים אלא בני אדם המתמסרים לאהבת ארץ ישראל. הימין הישראלי יכול לראות בשמאל לא בוגדים אלא אנשים המאמינים בערך הגדול של השלום. הויכוח ימשך, אבל אם הוא יערך מתוך אמון הדדי - אולי תהיה האווירה הציבורית חיובית הרבה יותר. אם הימין יקבל את הכנות של אהבת השלום של המחנה שכנגדו, ואם השמאל יקבל את האותנטיות של אהבת הארץ של המחנה שכנגדו - אולי גם מבחינה מעשית - אפילו פוליטית - יפסיקו שני הנאבקים לתקוע זה את זה ולהכשיל זה את זה, כמו שתי העגלות המפורסמות בדרך הצרה.
ואולי ההכרעה תהיה ברמה גבוהה יותר. מתוך כבוד הדדי אולי ינסה כל צד להכיל את היסוד החיובי שנמצא במשנהו. ואולי על בסיס רוחני של אמון הדדי יתחדש משהו בפוליטיקה הישראלית:
אולי יופיעו ניסיונות למצוא פתרונות חדשים שיכילו את הערכים החיוביים של שני הצדדים. השמאל מחפש פיתרון לביטול הכיבוש האיום והימין אולי ישאף לקיום הכתוב בתורה (ויקרא, י', כה') - "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".
דבר זה מתבקש לא רק כדי להעלות את הרמה הערכית שלנו אלא גם כדי לרדת ולהתחבר לקרקע המציאות, הרי ממילא
מצב יחסינו עם הפלסטינים בכלל, ועליית הכח המוסלמי בפרט תובעים מחשבה מחודשת וניסיונות להציע פתרונות חדשים. יש סיבות טובות לחשוב שדווקא לפתרונות כאלו יש יותר סיכוי להתממש מאשר לפתרונות חד-צדדיים. גם אם לא נזכה ולא נמצא פתרונות מוסכמים, הרי לדעתנו עצם הניסיון למצוא אותם עשוי לשנות את האווירה שבה תיפול ההכרעה לצד זה או אחר. הרי לא דומה הרגשתו של אדם שרומסים אותו מתוך בוז ואטימות לאישיותו להרגשתו של אדם שהוכרע על ידי בר פלוגתא שהוכיח כבוד אליו על ידי ניסיון כנה להגיע עמו להסכמה. והרי יסוד גדול באמונתו של "מחנה השלום" הוא שעצם העובדה שאנו מציעים שלום נותנת לנו עוצמה מוסרית וגם עמדה טובה יותר במציאות.
"בקש שלום ורודפהו" אומר הפסוק. מי שמחפש שלום בתוך עם ישראל, ראוי לכבוד - גם אם לא יצליח להגיע לפתרון מוסכם. לא פחות ממה שראוי לכבוד מי שמחפש שלום עם שכני ישראל - גם אם איננו מצליח. כי - כפי שאמרו - השלום איננו נתן לחלוקה.
לדעת שנינו - על שני הצדדים בתוך עם ישראל להכריע לאחר הרצח בעד אמונה בשלום ובחיים.
שילוב רבנים עם אנשי שמאל יכול להתגלות כשילוב מנצח שיתן ניצחון לשלום. בשתי ידיים אולי נשיג את מה שלא השגנו רק ביד שמאל.
אמרו חז"ל שסוף מעשה במחשבה תחילה: ההתחלה של מחשבות חדשות מימין ומשמאל - אולי תביא לנו סוף סוף שלום לא רק להלכה אלא גם למעשה. את יום הזיכרון לרצח רבין ז"ל ציינו באותו יום שבו נערכו הבחירות בארצות הברית, כלומר אנו נמצאים לא רק לאחר יום הזיכרון אלא לאחר ניצחון הסיסמא "שינוי" (Change) בארצות הברית. לכן מתאים לחתום בתקווה ל-Change, גם אצלנו מתבקש Change, מתבקשות דרכים חדשות ( אולי בתיאום עם ה-Change בארצות הברית) – כדי שהשלום ינצח.
הרב מנחם פרומן מלמד בישיבות תקוע ועתניאל. לטיף דורי הוא מזכיר הוועד לדיאלוג ישראלי-פלסטיני
לפנייה לכתב/ת 
