לצאת לפאב רועש? עדיף לי חניבעל הקניבל
סרט חדש, הצגה, קונצרט או משהו בסגנון מתאימים לי בהרבה יותר ממסיבה פרועה באיזה מועדון שגובה ממני סכום מופרך ומופקע רק למען היוקרה של ליין מסיבות זה או אחר
הדחיסות של המועדונים והפאבים הפסיקה להיות סקסית בעיניי איפשהו בגיל 19. עד גיל 23 היה לי שקט בראש ובלב ולא הרגשתי צורך לצאת למקומות הדחוסים האלה שוב. עם היציאה מהארון, לפני כארבע שנים, גיליתי סצינת לילה אחרת לגמרי. הדחיסות לא הפריעה לי בכלל במסיבת הנשים הראשונה אליה הלכתי. זו סצינה אחרת לגמרי, אווירה כל כך שונה.
העשן, המוזיקה, ההורמונים הגועשים
יש משהו משוחרר לחלוטין במסיבה שבה לא מרימים אף גבה וכמובן לא מציקים לשתי נשים מתנשקות או רוקדות יחד. ההלם מכמויות הנשים, העשן (עוד לא היה חוק שאסר עלינו לבלות בעשן), המוזיקה, ההורמונים הגועשים. השילוב הזה המם אותי. כשנה אחרי היציאה מהארון גיליתי את המועדון הירושלמי "השושן" ואת המועדון הלסבי "מינרווה" שהספיקו להיסגר בינתיים, כמו רבים ממועדוני הלילה של הקהילה בשנתיים האחרונות. שם היתה אווירה חופשית מהסוג שלא נתקלתי בו עד אז. זו אולי הסיבה לכך שמסיבות של לסביות ונשים שאוהבות נשים הן מרחב הסגור לנשים בלבד – ליצור אווירה בטוחה ונעימה לכל המבלות, ללא חשש הטרדה או ביקורת חיצונית.
הסיבות האלה היו כנראה חלק מכך שהיה לי קשה, בשנתיים הראשונות אחרי היציאה מהארון, לצאת למקומות שאינם משוייכים לקהילה ולהרגיש בנוח. אז יצאתי, כשכבר הצלחתי להזיז את עצמי מהמחשב, למקומות המשוייכים לקהילה בלבד. מגביל, אולי, אבל מרגיש יותר בנוח. גם את הסצינה הקטנה הזו זנחתי מזמן, כיוון שהרעש, מפגשי האקסיות והתחושה הביקורתית הכללית מסביב לא יצרו אצלי יותר מדי אהדה.
ה"שושן" הירושלמי היה משפחתי בהרבה, וכך גם כמעט כל הליינים שמצאו את דרכם ומותם לקהילה בעיר הזו. קהילה קטנה מאוד בה כולם מכירים את כולם וכולם נפגשים לפחות אחת לשבוע במקום מסויים – האווירה חייבת להיות חמימה יותר מליין תל אביבי בו אינך מכיר כמעט אף אחד ממאות האנשים שנדחסו למחלצותיהם תוך ניסיון לצרוח "וודקה רד-בול" מעל לווליום הלא-הגיוני של המערכת.
אולי אני מזדקנת, או שבכלל נולדתי זקנה?
אני כנראה מזדקנת, כי אני ממש לא מוצאת בזה כיף. אולי נולדתי זקנה, כי אני לא ממש זוכרת זמן בו נהניתי באמת מרעש ומהומה, שעלה לי המון כסף להיות חלק מהם. אני אוהבת לרקוד, ואני עוד יותר אוהבת לרקוד במקומות בהם נחסכים ממני המבטים המשתאים של אלה שלא מבינים מה שתי בחורות עושות יחד ללא גבר בסביבה. אבל מעולם לא הבנתי למה אני צריכה פוזה שלמה, ממון רב ומחוייבות מלאה לווליום מפוצץ אוזניים כדי לעשות זאת.
היום, בתוך הזוגיות המתהווה, יותר קשה לי לצאת. בייחוד לקראת החורף, כשהשמיכה והקפה החם, בתוספת חיבוק, נשמעים טוב בהרבה מנסיעה בקור לאיזה מקום חשוך ומלא אנשים. אולי זה עניין של מנטליות – אני לא טיפוס בלייני במיוחד, מעולם לא חיבבתי יותר מדי אלכוהול ותמיד העדפתי את הספה הביתית על כל פתרון אחר לערב כלשהו.
לפני כמה ימים הקרינו ב-yes את הסרט "חניבעל", ההמשך של סדרת סרטי האימה והמתח המספרים על דמותו של חניבעל לקטר, הקניבל. אני שונאת סרטי אימה ומפחדת עד מוות מכל טיפת דם. יחד עם זאת, עם כל הזעזוע שחשתי למול האכזריות הברוטלית והמשחק המצויין מדי של סר אנתוני הופקינס בסרט הזה, לא הייתי מחליפה את הבילוי הזה בשיטוט פאבים כלשהו.
הצגת תיאטרון, קונצרט או משהו בסגנון מתאימים לי הרבה יותר ממסיבה פרועה באיזה מועדון שגובה ממני סכום מופרך ומופקע רק למען היוקרה שיש בכניסה לליין זה או אחר של מסיבות. לאחיי ההומואים יש ים של מסיבות סופשבוע פרועות יותר ופחות, לגילים שונים. ללסביות גם לא חסר, אבל אני כל כך לא מעורה בסצינה שאיבדתי את הקשר עם היחצ"ניות של הדברים האלה, אפילו באימייל.
הביקורת שמסביב כבר פחות מפריעה או מאיימת
היום יותר נוח לי לשבת במקומות שאינם משוייכים לקהילה. הביקורת שמסביב כבר פחות מפריעה או מאיימת. יספיק לי שהמקום יהיה גיי-פרנדלי, כי לא מתחשק לי לתמוך כלכלית למקום שמתנגד לקיומה של הקהילה. יחד עם זאת, יהיה לי נעים בהרבה לשבת במקום בו לא בוחנים אותך ולא יעברו בו המון אנשים שאני מכירה ומכירים אותי. אנונימיות היא ברכה בימינו, ונוח לי בהרבה – כשאני כבר מחליטה להוציא את האף מהבית – לא להיתקל באף אחת או אחד, לא להכיר את כולם, ופשוט ליהנות בשקט.
כלומר, כל עוד אין לי משהו יותר מעניין לעשות.
לפנייה לכתב/ת 
