היגור בגין עם מרידור?

השבוע ציינו חסידיו של זאב ז'בוטינסקי את יום הולדתו ה-128. שניים מבכירי הדור השני לתלמידיו, דן מרידור ובני בגין, אשר הגותם המדינית, החברתית והמוסרית ניזונה ממשנתו, שבו לאחרונה לקדמת תנועת הליכוד.

מקטרגי המהלך, עיתונאים שנונים ופוליטיקאים, העלו את שאלה - מי מתוך בורות ומי מתוך ציניות - הכיצד בני הימני הקיצוני ודן הכמעט שמאלן יכולים ללכת יחד בלתי אם בשלטון חפצו.

רק הכרה מפוקחת בטבע האדם היחיד, תוך הבנה שאותו אי אפשר לשנות ולא פחות מכך התחשבות במציאות תוך אמונה שעליה כן ניתן להשפיע, רק כך יכולה הגות רעיונית להפוך לתורה מעשית שעל כל חלקיה אינה ניתנת לסתירה.

אלה הרואים את תמצית משנת ז'בוטינסקי ב"שתי גדות לירדן" יכולים לקבל הרצאה ממר בגין אודות בורותם וטעותם. אלו הרואים את תמצית תורתו בשוויון זכויות בין ערבים ליהודים יוכלו לקבל ממר מרידור הרצאה על הסכנה הטמונה בהוצאת דברים מהקשרם.

משנתו של ז'בוטינסקי חלוקה לשניים. בראשון – כיצד לפעול ולנהוג על מנת להגיע להקמת מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק ונצחי בארץ-ישראל. חלקה השני – כיצד אמורה אותה מדינה שתקום להתנהל ולתפקד – מוסרית, חברתית, כלכלית, משפטית, מדינית-פוליטית, ביחסי פרט-מדינה וביחסי מדינה-עולם.

באשר לחלקה השני של המשנה לגבי אופייה של המדינה, קשה להניח שתוקפי בגין ומרידור ימצאו סתירה ביניהם.

לגי השאלה כיצד ניתן להקים מדינה בטוחה מצד אחד, אך בעלת רוב יהודי מובהק כשהיא דמוקרטית וליברלית, יעוטו מחפשי המפריד בין השניים.

אך סביר שהללו ינחלו אכזבה במהרה, שכן הן בגין והן מרידור חסידי "קיר הברזל" הם. אותה מדיניות שמאפשרת לשניהם לשוב היום לחיק הליכוד בהנהגת נתניהו (אף הוא תלמיד נאמן של אותו בית-מדרש).

"קיר הברזל" הינו אותו כלי לניהול מדיניות שגיבש ז'בוטינסקי ב-1923 ושמוכח מדי עשור בעשור ככלי המדיני היחיד שביכולתו להגשים את הציונות על כל גווניה וזרמיה. הוא מבוסס על תובנה שהעם הפלסטיני הינו עם חי ונושם ממש כמונו, ולכן לא יוותר לעולם מרצון. תובנה שעל פיה מתק שפתיים ותשורות כלכליות לא יוכלו לקנות את העם הפלסטיני. תובנה על-פיה המחשבה שהעם הפלסטיני יסייע מרצונו להגשים את הרעיון הציוני, אינה אלא הזייה.

"קיר הברזל" אינו קו הפרדה שיוקם בגלעד מזרחית לירדן על תוואי "הקו הירוק" או על ציר המערכת סביב רצועת עזה. אילו כך היה, היו קירות אלו מזמן קירות של נייר.

מדובר בדרך מדינית-ביטחונית שתפקידה לשכנע את יריבנו במעשים כי מנהרה, קטיושה, קסאם או מתאבד אין ביכולתם לקדם שום תהליך. להיפך. "קיר הברזל" הינו רוב יהודי מוצק, בעל כוח בלתי מתפשר ומוכח. קיר שאין בו אף פרצה דרכה יכולה להשתרבב תקווה פלסטינית שאפשר להפטר מאיתנו.

נכון שמדיניות זו אינה יכולה להביא הסכם מחר וגם לא שלום עכשיו, אך כל ההסכמים והוועידות בינינו לבין הפלסטינים מאז אוסלו ועד היום, בהן ניסו בתמימות או בעורמה לוותר או לעקוף את "קיר הברזל", הפכו להסכמי "מדף" וירטואליים.

בשביל הסכמי "מדף" ממש לא צריך ראש-ממשלה, מספיק להיות "מנהיג-מדף". תשאלו את עמי איילון וסרי נוסייבה, או את יוסי ביילין ויאסר עבד-רבו. הבעיה היא איך לעשות שלום אמיתי. שלום בין נתניה לטול-כרם, בין קלקיליה לכפר-סבא, בין עפולה לג'נין, בין מעלה-אדומים ליריחו, בין... עזה לאשקלון. שלום כזה ייכון רק עם מימוש "קיר הברזל".

"רק אז תופיע הנהגה (פלסטינית) מתונה, כשבפיהם הדעות בדבר וויתורים הדדיים... ובשעה כזאת בלבד הם יתחילו להתמקח איתנו על ענייני מעשים... ושני העמים יוכלו לחיות בשלום כשכנים טובים" (ז'בוטינסקי, "קיר הברזל").

נכון שקשה מאוד ליישם מדיניות שתוצג על ידי יריבים פוליטיים מבית ואויבים מחוץ כסרבנות, אך זהו מבחן המנהיגות. רק דבקותם של בגין ומרידור במשנתו-משנתם, תוכל להביא לשלום המיוחל. עד אז, גם אם לא תמיד יהיה "כיף" ו"סבבה", לפחות תוחזר לכל אזרח הגאווה והתקווה שכל כך חסרים היום.

אליעזר הלל (גזר), רע "מסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי"