"אחרי שאזרתי אומץ להתלונן, התחילה הסחבת"
התיק עבר במהירות לפרקליטות, אבל לקח לה כשנה וחצי להחליט לפתוח אותו ולעיין בו בכדי להגיש כתב אישום. במשך חודשים התקשרתי ושאלתי מה קורה עם התיק. אבל כל פעם זרקו אותי מפרקליט לפרקליט" . אחרי שנ' - אשה מוכה, אזרה אומץ להתלונן, היא נאלצה להתמודד עם הסחבת
"בחודש הראשון אחרי החתונה החלו גילויי האלימות", מספרת נ', "אבל בהתחלה חשבתי שאני לא בסדר. זה לא התחיל ישר במכות. בתחילה היה אוסר עליי לקנות מוצרים כאלו ואחרים לבית, קובע לי מתי אצא מהבית ומתי לא. זה היה כמו חגורה שהולכת ומתהדקת. כשהייתי בהיריון עם בתי הגדולה החלה האלימות הפיזית".
הזוג גר בבית יפהפה במושב קטן, שם לא הכירה איש, שם מעולם לא יכלה להכיר איש. "הייתי אסירה בכלוב של זהב". 10 שנים לאחר מכן, אחרי שבן זוגה אף כפה עליה קיום יחסי מין, החליטה שמספיק. "זה היה יום רגיל, יום ההולדת ה- 34 שלי. הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי: 'את נמצאת במקום לא טוב, במקום בו מתעללים בך'. האסימון נפל לאחר שאף אחד לא התקשר לאחל לי מזל טוב, המשפחה הייתה בחו"ל, והבנתי שאפילו זה שישן לידי לא מתייחס. הוא אמר שאיני ראויה לישון לידו. רק אז התחלתי לעכל היכן אני נמצאת. תמיד ידעתי שאני נמצאת במקום לא טוב, אבל לא היה לי האומץ הדרוש כדי לעזוב".
"התחלתי לחקור ולחפש מאמרים בנושא אלימות במשפחה, אפילו נכנסתי לאתר האינטרנט של המשטרה, הבנתי שאני באמת אישה מוכה. קראתי סיפורים על נשים שיצאו מזה וראיתי שהן בעצם מספרות את הסיפור שלי. כשאת אישה מוכה את חיה בהכחשה, את אומרת לעצמך 'אולי זה מגיע לי, אולי אני לא בסדר'. לאט לאט הבנתי שאיך שלא אסתכל על זה, אני נכנסת להגדרה של 'אישה מוכה'. ברגע שהבנתי את זה לקח לי יותר משבעה חודשים להגיש תלונה".
'אולי זה מגיע לי, אולי אני לא בסדר'
"היום בו חשתי מספיק חזקה נפשית היה היום בו הלכתי למשטרה. באותו היום אפילו לא חטפתי מכות. ניגשתי ליומנאי ואמרתי שאני רוצה להגיש תלונה על אלימות במשפחה. כששאל אותי נגד מי, אמרתי לו 'נגדי'. הוא צחק לי בפנים. לא נראיתי כמו אישה מוכה, הלכתי לשם מסודרת ומטופחת. לאחר מכן הוא הפנה אותי לחוקרת מדהימה. החקירה החלה בשעה תשע בערב ונסתיימה בארבע לפנות בוקר. היא באמת הקשיבה לי וגוללתי בפניה את כל מסכת ההתעללויות וסיפורי התופת שעברתי משך 10 שנות נישואיי".
כל הזמן נתנו תירוצים 'הדיו במדפסת נגמר, הפקס לא עובד'
"התיק עבר במהירות לפרקליטות, אבל פה החל מחול השדים. לקח לפרקליטות כשנה וחצי להחליט לפתוח את התיק ולעיין בו בכדי להגיש כתב אישום. במשך חודשים התקשרתי ושאלתי מה קורה עם התיק. אבל כל פעם זרקו אותי מפרקליט לפרקליט. מעולם לא הצלחתי באמת לדבר איתם למרות עשרות הטלפונים וההודעות שהשארתי להם".
"בראיון הראשון שלי בפרקליטות שלחו אותי להשלמת חקירה במשטרה, אבל הדברים המשיכו להיגרר. אמרו לי שהכינו כבר כתב אישום. כשביקשתי עותק הסכימו, אך כל הזמן נתנו תירוצים 'הדיו במדפסת נגמר, הפקס לא עובד'. ואז "מרכז נגה לייצוג נפגעי עבירות" נכנס לתמונה. חשתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם הפרקליטות ובאמצעות מכר פניתי למרכז. ברגע שהם נכנסו לתמונה דברים התחילו לרוץ".
"'מרכז נגה' יצר קשר עם הפרקליטות והלין על עינויי הדין. כתב האישום הוגש כעבור שבועיים. בסך הכל נאלצתי להמתין שנה ועשרה חודשים עד להגשת כתב האישום. לאחר מכן בתי המשפט נכנסו לפגרת הקיץ, והדיון הראשון נקבע לנובמבר 07'. בדיון הגיע הסנגור וטען שלא נערך לנאשם שימוע על פי חוק וביקש לבטל את כתב האישום. כתב האישום בוטל. לאחר מכן נערך השימוע ושוב הגישו כתב אישום. הדיון נקבע, הנאשם הגיע ללא סנגור והדיון נדחה שוב בשלושה חודשים. רק כמה חודשים לאחר מכן עליתי אני לדוכן העדים. החקירה הראשית הייתה ארוכה ומתישה אך זה נגמר. אבל רק לאחר חצי שנה, בה אסור היה לי לדבר על התיק עם איש, נגמרה החקירה הנגדית".
כיום נ' פתחה בחיים חדשים עם זוגיות חדשה. אבל כאב העבר עדיין הותיר בה צלקות. "עד היום, השעה בה הוא חוזר הביתה היא שעה מקוללת. לפעמים כשאני מסתכלת בשעון ורואה את השעה, הלב שלי מחסיר פעימה. אני לעולם לא קובעת פגישות לשעה הזו. זו צלקת שתישאר לעולם".
"זה קשה לקום וללכת. זה מעגל אימה שאת חוששת לפרוץ, מפני שאת לא יודעת מה נמצא מהעבר השני. אבל היום אני פורחת, הילדים יותר שמחים. זה סוג של שחרור". לנשים אחרות מייעצת נ' "אל תפחדו להתלונן. אבל לכו כשאתן מוכנות נפשית וחזקות. תהיו מוכנות למערכת בירוקרטית שעבורן את רק שם ומספר תעודת זהות. זה לא קל - אבל לכו להתלונן".
ד"ר דנה פוגץ', העומדת בראש "מרכז נגה לנפגעי עבירה הקריה האקדמית אונו", סבורה שעינוי הדין מרתיע נפגעים רבים מהגשת תלונה. "אחד הדברים העצובים הוא שגם במקרים כמו אלה של נ', כשלנפגעת קשה מאוד לפנות לעזרת הרשויות, לא מקלים עליה בנושא זירוז התהליך. לעיתים, רק כשגורמים נוספים נכנסים לתמונה, מופעל לחץ כדי שההליכים יתנהלו כסדרם. אין לי ספק שהמצב כיום מרתיע נפגעים ונפגעות רבים אחרים מלהתלונן, וצר לי עוד יותר שגם עכשיו בתי המשפט עצמם לעיתים אינם מכירים בהשלכה החמורה של עיכובים בהליכים הפליליים על חיי הנפגעים".
"הייתי רוצה שלא יקבלו באופן אוטומטי כמעט בקשות של סנגורים לדחיות חוזרות ונשנות, אלא יורו להם לנהל את התיק כסדרו" מוסיפה פוגץ' בלהט, "מדובר בעיכובים מיותרים לגמרי וללא שום הצדקה. בחוק נפגעי עבירה ישנה דרישה מהרשויות- המשטרה הפרקליטות ובתי המשפט- לפעול בתוך פרק זמן סביר למנוע שיהוי. אך לצערנו איש אינו זוכר את הסעיף הזה".
לפנייה לכתב/ת 
