אני נושאת את נגיף האיידס ובכל זאת התחתנתי
זה וירוס שהרג עשרות מליונים, שתרופות יקרות מרסנות אותו בגופי, משאירות אותי בחיים, חיים שכבר לא רציתי בהם אחרי שאובחנתי כנשאית. אם חיי הרווקות קודם היו כלא, ברגע האבחון הושלכתי לצינוק מבודד. למזלי, פגשתי את אהובי
ולא שזה לא קשה, זה קשה לאללה. גם אני לא מצאתי את שלי עד אמצע שנות ה-30 שלי, גם אני עברתי את כל שברונות הלב, את ההתלהבויות טרם זמנן ואת מפח הנפש שלאחריהן. גם לי נעלמו אחרי לילה שנגמה קסום, גם אותי תקפו באונליין ללא סיבה כי לא שלחתי תמונה מספיק מהר. החרא הרגיל, והכואב יש לציין. ככה שאל תכעסו עלי, השעשוע אינו נובע מחוסר הזדהות, אלא פשוט מהעובדה שאילו ידעתי אז שאצטרך לחפש אהבה בתור נשאית, אולי הייתי לוקחת את שנות הרווקות ה"רגילות" יותר בקלות.
אבל היום אני במקום אחר, שקשה לתמצת במילים. קלישאתי ככל שזה יישמע, מצאתי את אהבת חיי. מפחיד רצח להודות שיש כזה דבר, אפילו שהתחתנתי איתו. אולי רק ילד זה יותר מפחיד, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות עכשיו.
בטח אתם שואלים איך? עדיין עם קונדום, אבל בלי לזרוק אותו אחר כך. זה לא הולך כל כך בינתיים, מקווה שיהיה לנו ילד מזרק ולא ילד מבחנה, פשוט כי אין לי כוח להעמיס עוד על מה שהגוף סופג ממילא.
בעלי (בעלי! לא האמנתי שאזכה לומר את זה) לא דואג הרבה. כלומר אנחנו עם קונדום תמיד, והוא נבדק מידי שנה, אבל זה יותר בשביל הרופא, שיהיה תיק מסודר. יש ממה לדאוג: המחלה עדיין מאוד מסובכת, הטיפול גם, והסטיגמה הארורה שגורמת לי להסתיר מהמשפחה השמרנית שלו וחלקים משלי - אפילו בחתונה שלנו התגנבתי לבלוע את התרופות בשירותים עם קצת מים ששמרתי בפה וכמעט נחנקתי.
אילו זה היה ההפך, האם הייתי רגועה כמוהו?
לפעמים אני שואלת את עצמי, אילו זה היה ההפך, האם הייתי רגועה כמוהו, האם בכלל הייתי מתאהבת בי או שוכבת איתי - האם הייתי נותנת לזה צ'אנס בכלל? הייתי מפסידה המון אם לא, זה בטוח. את אהבת חיי.
אני מסתכלת על חיי כמו על סרט מדע בדיוני. וירוס שפרץ לעולם אחרי שנולדתי, שהרג עשרות מליונים, שתרופות מתוחכמות ויקרות מרסנות אותו במעמקי גופי, משאירות אותי בחיים, חיים שכל כך לא רציתי בהם אחרי שאובחנתי כנשאית. אם חיי הרווקות קודם היו כלא, ברגע האבחון הושלכתי לצינוק מבודד. לא האביר על הסוס הושיע אותי, אני גררתי עצמי החוצה ורצתי לעברו. במלים פחות מטאפוריות, הזמנתי אותו לצאת, בחור כבן 35, חייכן, חסון וגבוה שנתקלתי בו באקראי במהלך חיפוש מכונית יד שנייה (שלא קניתי).
מצבי הבריאותי היה רופף ביותר אז, והנפשי גרוע עשרות מונים. וכל המחשבות הרגילות שגורמות לבחור לא לצלצל לבחורה ובטח להפך הדהדו בראשי: הוא בטוח תפוס, את עושה צחוק מעצמך, רק שנוספה אליהן צרחה חדה: "מה את עושה, משוגעת?! יש לך איידס, איך את מעזה בכלל לשחק את המשחק הזה, שתמיד היית גרועה ותמיד נכווית בו?!!".
רק אחרי חודשיים אמרתי לו
בכל זאת עשיתי את זה, והוא הופתע אך הסכים. היה אחלה דייט. מין בריחה בשבילי. לא באוירה רומנטית כהוא זה - התפיסה העצמית שלי כאשה עברה כזה זעזוע, שכאילו חזרתי להיות בת 12. רק צחוקים ובאולינג ולצאת עם החבר'ה שלו בדייט הבא, שם חבר שלו ניסה את מזלו ולא נראה שבכלל היה אכפת לו. המשכנו ככה לצאת באופן רופף פעם-פעמיים בשבוע ולפעמים שבועיים. הוא כבר ידע שיש לי איזושהי בעיה, ואחר כך שיש לי מחלה כרונית, אבל רק אחרי חודשיים אמרתי לו, ושמעתי במקביל את הצרחה בראש "עכשיו הוא ייגעל ממך. עכשיו הוא יברח".
זה לא קרה, והוא אמר שהוא שמח שבטחתי בו ומבטיח לשמור את זה בסוד, אבל הוא נהיה עוד יותר קורקטי, עוד יותר ידיד, והיה קשה להתעלם מההרגשה שעכשיו הוא פשוט ריחם עלי. אם קודם לא היה בינינו כלום חוץ מפוטנציאל קלוש ולא ממומש שיש לרוב בין ידידים ממין מנוגד, איבדתי גם את זה.
עד לשלג... הוא הביא אותי הביתה אחרי בילוי עם חברים בלילה קפוא מיוחד, פתיתי שלג ניקדו את האוויר. השעה היתה שלוש בבוקר, היה קצת אלכוהול בדם, והנשיקה הרגילה על הלחי הפכה לנשיקה סוערת. למרות עוד כמה שעות על הספה, לא קרה הרבה יותר מזה מבחינה מינית. אבל מבחינה נפשית קרה הרבה, שנינו התחלנו להתרגל לרעיון זה של זה, ואני - התאהבתי.
ואז התחיל התהליך הרגיל של בן לוקח בת-בת לוקחת בן-בת רוצה יותר-בן נלחץ-בת נפגעת ולוקחת דיסטנס-בן מתקרב - וחוזר חלילה, רק שפה נוספו לנו שני תבלינים חזקים לקלחת. רווקה לחוצה, ואם זה לא מספיק, גם נשאית אובדנית. הוא לא סבל מזה כל כך, מלאכת הריסון העצמי היתה עלי. למדתי לקבל ולהבין את הצדדים האלה שלי, את צרחות האימה והבדידות שהדהדו בראשי, ותוך כדי כך בנינו מערכת יחסים בת מספר שנים. עם טיולים רבים וחוויות, עם המון הווי והומור פנימי, רוך וחום, סקס מספק ומשחרר.
זה הרגיש כמו עונש משמיים אבל התגלה כמתנה
ואם מדברים על סקס, זה היה מסוג המכשולים המשמעותיים שמעברם הוא ציון דרך, אבל אחריהם הכל טבעי ופשוט. סוג של הפעם הראשונה. וכל הבעסה - על הפעם הראשונה נפל לנו הקונדום בסוף. זה הרגיש כמו עונש משמיים, אבל התגלה כעוד סוג של מתנה. הרופאים אמרו שלא קרה כלום, בזכות זה שהתרופות כבר הורידו אז את רמת הנגיף בגופי למינימום. אבל הם שלחו אותנו לשיעור מין בטוח עם סקסולוגית, מה שמאוד הרגיע אותנו. ראינו שאנחנו לא משחקים באש, אלא נוקטים כללי זהירות. קשה לסכם את השינוי התפישתי הזה, שמן הסתם אספוג עליו תגובות שגם פירוט המידע המדעי שהוא מתבסס עליו לא ישכך, אז רק אסכם שאולי מה שנראה מבחוץ כמכשול העיקרי לקשר מגנטי, תחושת ה"עשיית אהבה על לוע הר געש פעיל" התנדפה לה על כן מהר מאוד.
היו גם אחרי שנה וחצי מגורים משותפים, ואחרי עוד שנה וחצי - חתונה. שני האחרונים היו מלווים בפחד המחויבות שלו, שגם אותו למדתי לקבל בחיוך ולתת לו לעבור. כל אחד והבאג שלו. אני לא יכולה שלא לקבל את מי שבאמת מקבל אותי. אני חושבת שהוא הבין שהוא חשוב לי יותר מהמחויבות עצמה, שחשובה היתה לי מאוד, אבל לא מספיק כדי לאבד אותו בשבילה. הואיל וכבר הדהדו חרדות ופחדים בקשר הזה, יכולנו להם. הוא התהפך בסוף וארגן חתונת-הפקה, משהו שמעולם לא דמיינתי שיתרחש בחיי.
תהיו בטוחים שלא רבנו סביב מספר אורחים או עיצוב המקום או ווטאבר, זה כל כך לא חשוב מספיק. למעשה אני כותבת זאת ומבינה שלא רבנו עד היום אפילו פעם אחת, לא ממש, לא מתקרב בכלל למערכות היחסים הקודמות שלי. אולי כי נושאים הרי גורל היו על הפרק מלכתחילה והכניסו אותנו לפרופורציות, ואולי כי קיבלתי את הבומבה ולמדתי שיעור מסוים.
מה שלא עבר הוא הפחד מהתפרצות הנגיף ומתגובת הסביבה, למרות שלא מעט יודעים, כמעט כולם מהצד שלי. ובעצם למה זה חשוב, זה לא עניינו של איש, חוץ מזה שיש לנו סוד, שהוא עדיין בעל פוטנציאל הרסני, מידע רגיש, וגם מושא לפוביות. ידוע לי שיש כאלה שיפחדו שהילד שבעזרת השם יהיה לנו ילך עם ילדיהם לגן, בעוד שחברותיי המודעות למצבי דוחפות לי תינוקות לידיים (ואין שום סיבה שלא, חוץ מפחד לא רציונלי. לפחות הבגדים שלי אינם ספוגים חלקיקי עשן סיגריות).
מעבר לזה, אולי כמו כל מי שזכה למצוא אהבה גדולה, הבנתי שאהובי לא יכול להציל אותי משום דבר, לא מהנגיף המקנן בי, ולא מהשנאה העצמית שקיננה בי הרבה לפניו.
למעשה, גילוי המחלה היה ההזדמנות שלי לתיקון כל מה שנדפק לי בחיים האלה, ודרך זה מצאתי ויצרתי אהבה, ותחילתה של משפחה.
לפנייה לכתב/ת 
