שתף קטע נבחר

נתניהו עם הגב לעולם

אם ב-67' הפנינו עורף לתבונה המדינית של העולם, היום אנו מפנים עורף לתבונה החברתית שלו, כשהבוחר הישראלי יעניק את מטף כיבוי השריפה הכלכלית דווקא למי שהצית אותה

"אדוני הנשיא", אמרה הילארי קלינטון כשמונתה למזכירת המדינה, "אני גאה להצטרף אליך למה שעומדת להיות ההרפתקה הגדולה של המאה שלנו". מלים גדולות? מלים ריקות? לא. דווקא מלים מדוייקות.

 

האמת שעליה רמזה קלינטון היא שימים קשים מאוד מצפים לעולם כולו, ובכלל זה לישראל. ההרפתקה הגדולה לא תהיה הרפתקה שמחה. זו תהיה התמודדות עם בעיות שמיטב המוחות יודעים שיגרמו הרבה סבל, ומיטב המוחות לא מצאו להן פיתרון עד עכשיו.

 

שמונה השנים של בוש בבית הלבן היו שנים של פולחן השוק, והפולחן הזה התמוטט כמו בניין קלפים. הדמוקרטיה והמדינה נקראות כעת לתקן את מה שהשוק לבדו לא יכול לתקן. איך לתקן? איך לשמור על השוק ולבלום אותו בעת ובעונה אחת? איך להחזיר לאנשים את השליטה על גורלם? זאת ההרפתקה שהעולם הגדול יוצא אליה בימים אלה.

 

ואנחנו? איך כל זה מגיע אלינו? אחת התכונות החזקות ביותר של הציונות היתה ההבנה של הכוחות הפועלים בעולם שסביבה. הציונות היתה רגישה מאוד לכלכלה העולמית ולמלחמות העולמיות, למעצמות שהתחלפו. היא ידעה מתי להתחבר אל הבריטים תוך כדי מאבק בהם, ומה כדאי ללמוד מהדמוקרטים האמריקנים עוד לפני שניהלו את העולם, ומה לא כדאי ללמוד מברית המועצות למרות השירים הרוסיים שאהבו לשיר. הציונות לא רק הקימה מדינה והגנה עליה, היא גם למדה מן העולם הגדול איך לבנות חברה של מעמד בינוני גדול ומפותח.

 

ואת התבונה הזאת אנחנו מאבדים. האסון שהתחיל למחרת מלחמת ששת הימים היה לא רק האסון של הכיבוש, אלא גם האסון שבהפניית הגב למה שאמר לנו העולם כולו, להוציא מיקרונזיה: כיבוש של עם אחד בידי אחר שייך לתקופות אחרות, הוא לא יעבוד בימינו. ואם ב-1967 הפנינו עורף לתבונה המדינית של העולם, ב-2008 אנחנו מפנים עורף לתבונה החברתית שלו.

 

והפניית העורף בוטה כל כך, מדהימה כל כך. אזרחי ישראל עומדים על פי הסקרים להעניק רוב גדול למנהיג פוליטי שכל כולו סירוב להבין את העולם שבו אנחנו חיים. הוא יותר בוש מבוש. ולא שהוא עצמו לא מבין את זה. הוא כל כך מבין את זה שהוא נוהג בפאניקה. העיתונות שעוברת לסדר היום על הפאניקה הזאת לא ממלאת את תפקידה.

 

נתניהו קנה לעצמו שם כמנהיג מתעתע ומזגזג, אבל בתחום אחד הוא היה עקבי וברור: באמונה העמוקה שלו בכוחות השוק, בהפרטה ובהקטנה של מעורבות המדינה בכלכלה. והנה, בחודשיים האחרונים, מאז שפרץ המשבר הכלכלי העולמי, קורה הלא יאמן: אותו נתניהו שגרם להפסדים בקרנות הפנסיה כשאילץ אותן להשקיע בבורסה, מציע שהמדינה תתערב בקרנות, בהיקף גדול יותר מכל פוליטיקאי אחר.

 

אותו נתניהו שהרעיש עולמות בדרישה להקטין את תקציב הממשלה (כדי להגדיל את פעולתו של השוק החופשי), מציע כעת להגדיל את תקציב הממשלה במילארדים. לש"ס הוא מבטיח להחזיר אותן קצבאות ילדים שהוא עצמו קיצץ, לחיילים הוא מציע שכר מתקציב המדינה, לנשים הוא מציע הכרה בהוצאות המטפלת, ואפילו לעיר אילת הוא מציע פטור ממסים.

 

אף אחת מההבטחות לא עומדת בפני ביצוע. זהו ביבי של ערב בחירות. אם וכאשר יחזור לשלטון, יסולק בוש מן הבית הלבן אבל תאומו ייכנס לבית ראש הממשלה בירושלים. הבוחר הישראלי עומד לתת את מטף כיבוי השריפה הכלכלית-חברתית לידי מי שהצית אותה.

 

אם החברה המערבית כולה צריכה להיבנות מחדש ולמצוא איזון חדש בין שוק לבין שוויון, החברה הישראלית ודאי וודאי נדרשת לכך. כאן הפער בין עוני לעושר גדול יותר מאשר באירופה. כאן טראומות של הגירה ושל מלחמה רק מחריפות כשהשוק משתולל. כאן החינוך קורס, וכאן המעמד הבינוני נשחק מ-1988 ועד 2007 ב-20%, יותר מאשר ברוב מדינות אירופה, כולל ארצות הברית.

 

"אדוני ראש הממשלה הבא", אומר נכון להיום הבוחר הישראלי לנתניהו, "אני גאה להצטרף אליך לכישלון הגדול של המאה שלנו".

 

פרופ' נסים קלדרון מבקר ספרות ומרצה באוניברסיטת בן גוריון

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים