למה אני לא מגיב לאירועי חברון

הסיבה הטכנית שאני לא מגיב למה שמתחולל כעת בחברון היא שאני במקום הכמעט הכי רחוק מחברון כעת - אני נמצא בשליחות קצרה (יותר זמן באוויר מאשר על הקרקע) של הציונות הדתית במלבורן שבאוסטרליה, ופועל בקו החזית החשוב ביותר בעיני בשנים האלה, והוא קו החזית נגד ההתבוללות ובחיזוק וקירוב העולם היהודי לשרשיו. דברים שרואים מכאן לא רואים משם, והתחושה כי אנו נגררים לעסוק בנושאים פחות מרכזיים - בית השלום - על חשבון הדברים החשובים באמת לא מרפה ממני. אמנם, חברון מסוגלת מאוד לשרת את עצירת ההתבוללות וחיזוק הזהות היהודית, אם כי כעת היא לא עושה את זה. זו הפתיחה שלי לנושא. מכאן אני יכול לבכות בלבד.

ברם, זהו תירוץ טכני. התירוץ האמיתי הוא כי אני בכלל מנסה להימנע מלהגיב בשעה שלאדם אחר כואב מאוד. ההשתלחות באנשי חברון באה כעת מכיוונים רבים המנצלים את האירועים בחברון

לתחרות מי יפגע בהם יותר ומי יבטא יותר שנאה ויותר ריחוק גם מהאנשים וגם מחברון עצמה. אין מדובר כיום בתמונה מורכבת ועדינה אלא בפרץ גדול המנצל את במת הגינוי בתאווה ובצדקנות, ואני לא יכול להיות חלק מכך.

את הדברים שהיו לי לומר על חברון לא אמרתי כתגובה, אלא אמרתי הרבה הרבה לפני שהדברים אירעו. שני דברים עיקריים היה לי לומר, ואותם אמרתי בקול גדול: הראשון - הילדים שלנו. מי שישלם את המחיר הכבד של מה שמתחולל בחברון הוא הילדים שלנו. הם אלה שהופכים להיות שונאים, אנרכיסטים, פורקי עול וחוק, ממורמרים וכד'.

הילדים שלנו

וכך כתבתי אחרי אירועי עמונה: "תשומת הלב שלנו עצמנו צריכה להינתן לילדים שלנו, כיוון שהם אלה שישלמו את המחיר הכבד והנורא. הם מתמלאים שנאה - היא מתחילה בשנאה למוסדות השלטון של מדינת ישראל. שנאה זו אינה עוצרת שם, אלא שהדברים מתדרדרים לשנאה למדינת ישראל; מכאן לעוינות עמוקה כלפי כוחות הביטחון - המשטרה וצה"ל - וכינויי גנאי עד לאמירה כי שוטרי ישראל גרועים משוטרי מצרים. עוינות זו אינה נעצרת שם - היא מתפשטת לעוינות לכל אוטוריטה.

העולם הרבני אינו נחשב עוד, וריסוק האוטוריטה הרוחנית הולך ומתעצם; קשה לראות אותם שבים לספסל הלימודים ובונים את חייהם. מכאן לעוינות כלפי המורים, ההורים, ולכל דבר המייצג משהו אחר מלבד הכעס המלובה על ידי הטמעה מתמדת של עוינות זו. הצעד האחרון והנורא שחלק מהם יגיע אליו הוא העוינות כלפי עצמם - עוינות היא מציאות נפשית, שאט אט אינה מבחינה בין המושאים השונים, והיא מופנית לכל כיוון אפשרי. חלק מהם ימצא את עצמו מדורדר לגמרי, בלי יכולת בנייה חיובית, והאנרכיה השלטונית הולכת ומתפתחת לאנרכיה פנימית. כמה דמעות אנו שופכים על ילדי גוש קטיף ועל המציאות האכזרית שהובאו אליה, וכמה מאמצים אנו עושים כדי לסייע בעדם לבנות את חייהם מחדש - מציאות זו מטילה עלינו אחריות כבדה למנוע מילדים נוספים להגיע לאותה מציאות, והדבר מחייב הן את ה"פטיש" והן את ה"סדן".

הרפו מילדינו. שמרו עליהם. אל תמכרו את כל היקר לנו גם כאשר מדובר בדבר מה כה חשוב וכה מהותי כמו ההתיישבות או כל עניין אחר. אל תניחו שדור שלם ימצא עצמו נטוש מכל מסגרת, ומנוכר לכל דבר אחר. את המאבק על ארץ ישראל נעשה אנו המבוגרים, ולא נשלח את ילדינו ללא הנהגה וללא הנחייה. בין השיקולים השונים בקריאות להפגנות ולעשיות שונות בעניין ארץ ישראל נשקלל גם את עמדתנו שזה חלק ממערכת החינוך שאנו מבקשים לחנך בה את ילדינו. כאשר חובת החינוך תשוקלל לא נניח לגורמים שאין להם שיקול דעת חינוכי להסית ולהטיף לילדינו בכל עת, כי אם נצעד בשני המסלולים גם יחד"

למה נאבד את חברון

הדבר השני הוא תחינה בפני אנשי חברון כי ימשיכו להיות שלוחי אמת שלנו, ולא ייכנסו לפינות המוטעות המרחיקות מחברון, וכך כתבתי:

"אין מושג כזה של קשר וירטואלי כשם שאין קשר אפלטוני באהבה. על כן, חשיבות ההתיישבות בחברון וההתקשרות החושית והקיומית עם אבותינו הקדומים היא עילאית. אנשי חברון בעיניי הם שלוחי ציבור יקרים וחשובים, אשר נטלו את המשימה המסובכת והקשה הזו - לשמור ולפתח את גחלת ההתקשרות היהודית בחברון. במשך אלפי שנים לא הפסיק היישוב היהודי בחברון, עד למאורעות תרפ"ט, בהם רצחו בני המקום את הקהילה היהודית בחברון. רצח זה הוא שהביא להשתלטות על נכסי היהודית, ולסילוק כל יהודי מהמקום, עד למלחמת ששת הימים בה בחסדי ד' ובמסירות הנפש של צה"ל חזרנו למקום הזה. לולא מתיישבי חברון הייתה עיר זאת נתפסת בעינינו כעיר שאין לנו דבר בה, וכמקום שהוא זר לנו.

חברון אינה ריקה מאדם. בחברון ישנם ערבים רבים, הממשיכים לראות ביישוב היהודי נטע זר בתוכם, ומתעלמים לחלוטין מהקשר היהודי לחברון. בשל כך, חברון היא מוקד מתיחות קשה, ופעולות רבות נעשות כדי לפגוע ביישוב היהודי בחברון. שפיכות הדמים אליה הוליכה ההתנגדות הערבית להתיישבות בחברון, כפי שהובילה ברוב המקומות בארץ ישראל, היא נוראה, וכדרכה של שפיכות דמים היא מפתחת כדור שלג של עוינות, רציחה והרס. אנשי חברון גרים אפוא תחת לחץ מתמיד של סכנה ביטחונית ושל איום מתמיד על חייהם.

לחץ זה מביא פעמים לצערי להתנהגות שאינה ראויה. כתם מוסרי מחפיר מרחף על אלה שלא התנערו ממעשיו של ד"ר ברוך גולדשטיין, ויש שרואים בו גיבור. אני מכיר היטב את כל התירוצים לכך, ואת מעשה ההצלה העצום שתולים בו, אולם תירוצים אלה אינם מסירים כלל את הכתם הנורא של רציחת אנשים מתפללים במערת המכפלה (אדגיש כי מהצד השני צריך אדם לשאול את עצמו כיצד אדם כמוהו (שאישיותו בחייו הייתה מיוחדת במינה התדרדר למעשה זה, ומה האחריות של הרקע הכללי לכך).

למעלה מכך, התפתחה בחברון גם תרבות מסוימת אצל חלק מהאנשים

של פריעת חוק, של חינוך ילדים לאנרכיזם, של יחס לערבים כאל מי שאין להם צלם אנוש, של שנאה, ועוד ועוד. יש בעיות בחברון. איני דן את אנשי חברון היקרים, ואיני בטוח כי אם אני הייתי חי בלחץ הביטחוני שהם חיים בה הייתי מצליח לפנות את תשומת ליבי לביעור התנהגויות אלה.

מה שכתבתי במאמריי על חברון הוא שקיימת סכנה שבשל מעשים אלה אנו נאבד את חברון - גם בשל אמונתי העמוקה בדבר הקשר בין מוסריות ובין הזכות לרשת את הארץ. אין טעם של ממש לחיים אם לא ניתן לחיות אותם כחיים מוסריים; גם מפני אמונתי העמוקה שיש משמעות להתיישבות בחברון אך ורק כשליחי ציבור, ואם נאבד את תמיכת האומה נאבד גם את חברון; גם מפני אמונתי העמוקה שמבחינה טקטית (והטקטיקה היא לעולם אחרונה) הדבר הוא טעות גדולה" (גם מאמר זה הועתק על ידי במות רבות).

לא הצלחתי שקולי יישמע. זה לא הקול שלי. לדעתי, זה הקול של הרוב המוחלט של מנהיגי הציונות הדתית, הרבנים, המזדהים עם דרכה של הציונות הדתית, ושל רבים רבים בעם ישראל. אנחנו הולכים כעת בכיוון לא טוב. עכשיו לא הזמן להגיב. עכשיו הזמן ללקק את הפצעים הגדולים, ולהתכנס יחד לשאול מה הלאה. אני מאמין כי אם נלך בדרך זו אנחנו נצליח להשיב את עטרת תפארת חברון למקומה. לא בגינוי. בבנייה. 

מאמרי הרב יובל שרלו מתפרסמים באתר ישיבת ההסדר בפתח תקווה.