איך ההרגשה כשזה קורה לאחותך? לא כיף
המחשבה מאחורי סדרת הכתבות בנושא תקיפה מינית ואונס היתה להראות את התמונה הגדולה וליצור מקום ואפשרות לדיון אמפתי ורגיש יותר מצד גברים ונשים כאחד, ביניהם אנשים שלא חוו תקיפה מינית וגם הקרובים להם לא חוו זאת, ולכן רחוקים מהנושא ואולי חושבים שלהם וליקיריהם זה לא יקרה
הכל התחיל מהטור של "אורנה סאמיט" (בדרך לדירתו שכנעתי את עצמי שהוא לא יפגע בי), או יותר נכון מהתגובות לטור שלה. בעצם, זה התחיל קצת לפני, אבל הטור המסוים הזה היה הטריגר שגרם לי להבין סופית שמעבר לכך שיש המון מיתוסים מוטעים על נושא האונס - יש בורות לגבי דרך הדיון והתקשורת על הנושא. בתגובות היו המון שיפוטיות, ביקורתיות, ובעיקר התנשאות כלפי בחורה שמספרת על מקרה אונס שעברה, על תקיפה מינית, וזאת במקום תגובות של חמלה ואמפתיה. וזה צרם לי, מאוד.
ביקשתי מהעורכת את המייל של "אורנה" כדי שאוכל לכתוב לה כמה דברים, והמילים פשוט נשפכו ממני, כמו מים. ואז ביקשתי לכתוב על זה. העורכת הסכימה בשמחה, אבל ביקשה ממני לערב אנשי מקצוע כדי לתת לזה תוקף של כתבה, לא סתם טור אישי. וכך עשיתי. נעזרתי באנשי מקצוע, במאמרים מקצועיים על הנושא, בסטטיסטיקות שמצאתי היכן שיכולתי. ישבתי על האינטרנט שעות לחפש מידע וכתבתי כמה שיותר אובייקטיבי, ובמקומות שלא הצלחתי, העורכת טיפלה בזה (תהיו בטוחים שיצאו לי כמה קללות בדרך). בדרך גם הבנתי שאת כל האינפורמציה שאני רוצה להעביר אי אפשר לכתוב בכתבה אחת, וכך נולדה סדרת כתבות, שאוגדו יחד תחת מדור מיוחד.
ולמה דווקא בערוץ יחסים? מכיוון שהנושא קשור ישירות ליחסים בין אנשים, אם זה באקט עצמו, שבמקרה הטוב הוא תוצר של אי הבנה בין המינים, ובמקרה הגרוע למעשה משתמש במין אלים כאקט של שליטה, ואם בהשלכות של המקרה לאחר מכן - קושי ביצירת קשרים אישיים, מיניים ורומנטיים.
הכתבות האלה לא נועדו לתוקפים או אנסים
אני רוצה להדגיש שוב שהכתבות האלה לא נועדו לתוקפים או אנסים, וגם כמובן לא ניסו לרמוז שכל הגברים הם תוקפים בפוטנציה. המחשבה שמאחוריהן היא לדבר אל ועם מי שאפשר לדבר, להסביר למי שניתן להסביר, להראות את התמונה הגדולה והמורכבת יותר בכל הנושא הזה, כדי ליצור מקום ואפשרות לדיון אמפתי ורגיש יותר מצד גברים ונשים כאחד, ביניהם אנשים שלא חוו תקיפה מינית וגם הקרובים להם לא חוו זאת, ולכן רחוקים מהנושא ואולי חושבים שלהם וליקיריהם זה לא יקרה.
האמת העצובה היא שזה יכול לקרות לכל אחד, ולכן חשוב ללמוד לדבר על זה באמפתיה.
רואיינתי בתוכנית "עושים סדר" אצל בן כספית בקשר לאחת הכתבות, והוא שאל אותי אם צריך לרחם על הקורבנות. עניתי שיש צורך באמפתיה. לא ברחמים. אני רוצה לפתח את זה קצת.
אני לא אוהבת את הקונוטציה של המילה "לרחם", יש בה משהו מאוד מרוחק ומתנשא. אין כאן באמת הזדהות, יש כאן חלוקה: אני פה אתה שם. אמפתיה, לעומת זאת, באה ממקום שוויוני יותר, בגובה העיניים. כלומר - אני מזדהה עם הדברים שלך, גם אם לא באופן אקטיבי או פיזי או לגמרי שם, אבל אני מקבל את היותך בן אדם, שעבר דברים אחרים ממני, וכמו שאני בן אדם, אני עכשיו מקשיב ופתוח ומקבל. באמפתיה אין חלוקה. באמפתיה יש הבנה שזה יכול לקרות לכל בני האדם. יש בה סוג של קבלה. מפחידה, בלי ספק, אבל קבלה.
אני רוצה להגיד כמה מילים על טוקבקים שמדברים על "בוא נראה איך תרגיש/תדבר כשזה יקרה לאחותך". אני מבקשת מכם לא להשתמש בכלל במשפט הזה. כן, במקרה הנ"ל אנשים אולי יבינו יותר מקרוב ואולי יכתבו דברים אחרים, אבל אין צורך לאחל לאף אחד/ת דבר כזה
אתם יודעים איך זה מרגיש כשזה קורה לאחותכם? אני כן. וזה לא כיף.
אחת התגובות שהיו בסדרת הכתבות הנ"ל היתה של בחורה שסיפרה את סיפורה ברשת חברתית, וכשקראה את התגובות למה שכתבה היא חשה שהותקפה שוב ושוב. אותה בחורה היא אחותי הקטנה, ואותה רשת חברתית שבה כתבה את סיפור התקיפה שלה היא פורום שאני ניהלתי (ההודעה שלה גם עלתה בסופו של דבר לדף הראשי של אותה רשת). וכמו שהיא לא ישנה שלושה ימים ושלושה לילות, רק קראה את התגובות, כך גם אני, לא עוצמת עין, עם היד על הדופק, מוחקת תגובות שיפוטיות ונוראיות לפני שהיא תוכל לקרוא אותן, ועם היד השנייה מחזיקה את הטלפון ומדברת איתה, שומעת את הקריסה שלה עקב אותן תגובות שהיא כן הצליחה לקרוא. שומעת את הספק העצמי שלה, שומעת את הקושי שלה להבין מאיפה בא הרוע הזה... למה תוקפים אותה שוב ושוב.
יש צורך להבין שגם אם התגובות הנ"ל באות מתוך צורך להגן, או להבין למה, הן עדיין נשמעות כביקורת ושיפוטיות לאותם אנשים שמספרים את סיפורם.
אני חייבת לציין שכשאחותי סיפרה לי מה קרה לה, גם אני בהתחלה הגבתי בשיפוטיות, בלי כוונה ובלי הבנה של איך הדברים שאני אומרת ייקלטו אצלה. אינסטינקט "האחות הגדולה" שלי ישר הוציא את הלביאה שבי ואת הצורך להגן עליה, וניסיתי להבין למה ואיך היא לא שמרה על עצמה. שאלתי אותה שאלות, שאני ראיתי אותן כחלק ממנגנון הצורך שלי להגן עליה, אבל היא קלטה אותן כשיפוטיות - וזה הדבר האחרון שהיא היתה צריכה, במיוחד ממני.
קל לשבת מאחורי המקלדת ולכתוב דברים שיפוטיים
מהתגובה שלה לדברים ההתחלתיים שלי, ומהתגובות שהיו להודעה שלה בפורום, אני למדתי את הצורך בדיון אמפתי בנושא הזה בדרך הקשה. בסך הכל מאוד קל לשבת מאחורי המקלדת ולכתוב דברים שיפוטיים כל כך על אדם אחר שעבר סיטואציה קשה. הרי לא רואים את האדם, לא שומעים אותו, לא קולטים את השבירות שלו – ובינינו, גם לא רואים את מי שמשמיץ. אהיה צבועה אם אגיד שלא עשיתי את זה בעצמי כמה פעמים במהלך חיי האינטרנטיים. אין ספק שהמקרה הזה גרם לי לחשוב אחרת. כולי תקווה שאולי, רק אולי, הכתבות שהבאתי יגרמו לאנשים להבין זאת לבד, בלי ה"צורך" לחוות זאת על בשרם או על בשר יקיריהם.
זה הכל. זאת היתה המטרה שלי, ואני מקווה שהצלחתי בה. אני יודעת שהנושא טעון וכואב, היה לי מאוד קשה לכתוב, זה העלה המון שדים רדומים. היה לי גם מאוד קשה לקרוא הרבה מהתגובות, אם היו שיפוטיות ואם היו סיפורים מזעזעים של נשים שעברו תקיפה, וגם התרגשתי לקרוא תגובות אמפתיות, במיוחד כאלו שחיזקו נשים שבחרו לספר את סיפוריהן פה, בטוקבקים.
אני מודה לכל הנשים שסיפרו את סיפוריהן הכואבים ברשת, שהיו אמיצות מספיק. גם לקומץ הגברים שהיו קורבן לתקיפה מינית וכתבו על כך (כן, יש גם כאלה), ולכל אותם גברים שהביעו הבנה, אמפתיה ורצון אמיתי לא להיקלע למצב כזה ולא לקלוע את בנות זוגן אליו.
אני מודה לכל מי שעמד לצידי בתקופה הזו, ולכל מי שפרגן. תודה מיוחדת לשרית על הפרגון, תודה מיוחדת לעירית קליינר-פז ולליאור איצקוביץ' שהקדישו מזמנם ומהמקצועיות שלהם לסייע לי בכתיבת הכתבות.
ותודה לאחותי הקטנה, שפתחה את עיניי וכנראה תרמה יותר מכולם, בדרכה שלה, שהכתבות האלה יקרמו עור וגידים. אוהבת אותך.
- עוד כתבות, מאמרים וטורים בנושא אונס ותקיפה מינית
לפנייה לכתב/ת 
