שתף קטע נבחר

היא אמרה: "לפי החוק מותר לי חוץ מאנאלי"

כשליאן התלבשה ועזבה את הדירה שלי חשתי מושפל וכאב לי הראש. ישבתי בסלון וניסיתי לשחזר. רווק בן שלושים פלוס, רווקה בת שבע עשרה מינוס, תשוקה טבעית בלתי-מזיקה ולמי לעזאזל... אבל כלום. לא עכשיו. לא בישראל של העת הזו

מידי פעם הייתי מציץ מעבר לעינית של דלת הכניסה, ומניח לשיטפונות הזימה שלי לקלוח. היא היתה ועודנה יפיפייה לא נורמלית. זקופת קומה, בריאת מראה, שיער שחרחר, מותניים דקיקים, ירכיים ארוכות ושדיים כבדים מאד ביחס לכל השאר. החיוך... העיניים... בקיצור, מאז שעברתי לגור בבניין תפסה ליאן רכיב ניכר מהזיות הזימה שלי.

 

נפגשנו לראשונה בחדר המדרגות, והיא שאלה אם אני חדש. התחלתי לגמגם והיא חייכה "אתה חמוד" ומיד ניתרה החוצה בתנועות אגן חינניות. רציתי לנשק אותה, לפחות לנסח משפט הגיוני, אבל כולם מכירים את זה: גמגמתָ – אזל הזמן – 'גיים אובר'.

 

ההזדמנות השנייה לא אחרה לבוא ותפסה אותי מוכן. בהתאם לפרוטוקולים התל-אביבים "ירדתי" עליה תוך עקיצות קלילות, והעמדתי אותה באור מגוחך. זה עבד. זה תמיד עובד. המבוכה השתלטה עליה והיא הסמיקה במידת הסביר. עניינה בי הלך והעמיק, ומשחשתי זאת המשכתי עד שזכיתי במספר הטלפון הנכסף. ליאן השכנה היפיפייה שלי. אחד אפס.

 

כעבור שתי יממות התקשרתי. המתוקה לא מסננת והקול שלה ממיס את התנוך. דיברנו חצי שעה. היא כל כך אינטליגנטית, שנונה, חריפה. השקפת עולם שלמה יש לה. ליאן פעילה בעמותת מתנדבים כלשהי, ובשל כך לא שהתה בבית באותו זמן. "אחרת הייתי קופצת לקפה", לחשה לי וגרמה לתגובת שרשרת חמימה ודי מובנת.

 

"בהזדמנות", השבתי לה ונותרתי קוּל, "תעשי חיים", הפטרתי. גם כן תשובה. בינתיים המוח שלי התקרר מעט.

 

שבועיים חלפו, היחסים התהדקו, ורגע האמת הפך בלתי נמנע.

 

זוג פראי-אדם באקט בלתי נשלט

הנשיקה הראשונה שלנו התבצעה אצלי בדירה, ליד הכיור במטבח. לשונות, ידיים, רגליים, עגילים ומה לא היה שם. זוג פראי-אדם באקט בלתי נשלט. את נעלי העקב שלה הסרתי אחרונים, אחרי החוטיני, אבל החזייה היתה גולת הכותרת.

 

גם השיער הפרוע, ריח הגוף המשכר, השפתיים הבשרניות בכל מקום... ורק החיבוק המתעצם שלה גרם לי להניף אותה אל על, ולהניחה מפוסקת על שולחן העץ בסלון. ואז...פתאום העיניים שלי קלטו משהו... פאק! יותר גרוע אין...

 

כרטיס חבר מנוילן ולא קטן היה זרוק על השולחן. במהירות...שם פרטי: ליאן, ישוב: תל אביב, תאריך לידה.... ו... חישוב אינסטינקטיבי... ומחנק! השתנקתי. הרפיתי אחיזתי משדיה ומעכוזה, ואיבדתי הכרה לאיזה שבריר שנייה. הרגשתי פתאום מין משה רבנו שאֵל הארץ המובטחת לא יחדור, הבנתי גם את איוב מוכה השחין. מחנק!

 

כן כך, מתוך כרטיס החבר שלה, הבנתי כי ליאן העירומה היתה בת שש עשרה וחצי שנים. שש עשרה וחצי בלבד. רבאק. חמוש זקפת גמל אימתנית, כששברי שנייה מפרידים ביני לגן-עדן – אז בדיוק נגדע הכל. כאילו מין סנוקרת פלדה שהונחתה לי על הלסת, וראשי נאטם בשקית אשפה. מרתיח.

 

פניה של ליאן הלבינו כשנסוגתי מגופה. היא שיכלה רגליה והזדקפה בתדהמה. המבטים של שנינו ננעצו בכרטיס החבר הארור שהלשין בזמן הלא נכון. ואולי דווקא בזמן הנכון, לך תדע.. הבלבול היה קיצוני וליאן הניפה את הכרטיס בידיה וצעקה: "מפגר, נו אז מה??? לפי החוק מותר לי הכל, חוץ מאנאלי!".

 

אבל לא הייתי מסוגל. הפחד. המחשבות. התלונה בעוד עשרים שנה... ומי בכלל יאמין לי אז. סרטים כבר ריצדו לי בראש ודילגו רחוק רחוק מזירת הטרום-זיון. עבריינים במדי כלא אפורים, שופטות חמורות מבע, פרקליטים יורקי אש, ניידת משטרה מדיפה ריח שתן חריף. וגם קרובי משפחה מנאצים וטור מתארך של אישי ציבור, עברייני מין ואנסים ואכזריים. אפילו עיתונאים ושאר מציצנים היו שם.

 

סדרת הכתבות של גברת הדס פרידמן מ- ynet-יחסים גם היא חלפה בראשי בעת ההיא. "עצור! אונס! פדופיל! אחותך! כלא!".

 

פדופילים משוקצים נשזרו לי במחשבות

כשליאן התלבשה ועזבה את הדירה שלי חשתי מושפל וכאב לי הראש. ישבתי בסלון החשוך וניסיתי לשחזר. רווק בן שלושים פלוס, רווקה בת שבע עשרה מינוס, תשוקה טבעית בלתי-מזיקה ולמי לעזאזל... אבל כלום. לא כאן. לא עכשיו. לא בישראל של העת הזו.

 

כמו תמסחים מורעבים או פקחי חנייה נרגנים, כך הצטיירו כל המוסכמות שמסביב. המוּסר. החוקים. ההגדרות הנוקשות: קטינה, מרות, כפייה, הטרדה, הסכמה. פדופילים משוקצים נשזרו לי במחשבות יחד עם גדודי פמיניסטיות צווחניות.

 

מטרידנים שערורייתיים עם קורבנות מוכי גורל... ובתווך, ליאן. ליאן היפה שלי, העירומה, המאוכזבת, הזועמת... וכך משך שעה ארוכה סחררו אותי המחשבות עד שנרדמתי.


 

השורה התחתונה שלי היא אמביוולנטית ורווית ייאוש. יהיו כאן גברברים שיאמרו "יצאת פראייר, פחדן. וואלאק הומו", ומייד יגלשו לאיזה אתר זימה חינמי. תהיינה גם לא מעט נשים שתחככנה ידיהן בעונג על שום זיון-הפשע שלי שנגדע באיבו. אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת ליאן.

 

מאז התקרית ,וכל אימת שאני נפגש איתה בחדר המדרגות, היא שולפת לעומתי לשון בבוז, ושותקת. לשון ורדרדה, ארוכה וחושנית, שכולה רק ייאוש ותמיהה ועלבון חמצמץ.

 

 

האימייל של חוץ פן

 

 


פורסם לראשונה 19/12/2008 16:03

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"הייתי קופצת לקפה", לחשה לי וגרמה לתגובת שרשרת חמימה.
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים