"אבל אמא, כולם נוסעים לפסטיגל"

"אבל כולם נוסעים‭,"‬ היא אמרה ותלתה בי עיני האשפאפי גדולות ועצובות נורא. זה לא היה הזמן המתאים לומר לה, "ואם כולם יקפצו מהגג‭"?‬ משפט איום ונורא, ואפקטיבי ביותר.

אכן, כמעט כולם נוסעים לפסטיגל, ולא, אני לא מתכוונת להיגרר עם ילדיי לשם, או לרעהו המחודש - פסטיבל שירי הילדים, או לכל הפקה מסחרית ענקית ומנצנצת שהופכת את חנוכה מחג משפחתי ונעים ל"אלוהים, מה נעשה איתם שמונה ימים‭"?‬

אבל כדי שיהיה נעים, כדי שנוכל לשחק ביחד ולהתפעל ביחד ממשחקי אורות במוזיאון המדע ומבניית חנוכיות ביחד, ומתחרות סביבונים ומליבוב לביבות וכל מה שאפשר לעשות בחג הזה, צריך קודם כל לפתור את בעיית "כולם‭."‬ זה לא קל, אבל להורה שמאמין באינדיבידואליזם בעידן של תרבות המונים ממוסחרת, פשוט אין ברירה.

כולן לבשו ורוד

אז כולם עמדו בשורה בגן כשלראשיהם כתרים מבריסטול בצורת נר ורקעו ברגליים ב"באנו חושך לגרש‭,"‬ וחשבתי אז שהיא נורא חמודה בין כולם, ושכולם מתוקים. ורק אחרי שצילמתי המון פריימים, כמו כולם, ראיתי פתאום את הכוח העצום של העדריות בפעולתו, וגם את ההנאה העצומה שלהם מעצם היותם עדר צייתן, מופעל בידי סוכנת התרבות הידועה גם כגננת שלהם. וזה היה הזמן להתחיל לסייע לה להיפרד מ"כולם" לטובת "מי אני בעצם‭"?‬ חידה מרתקת, מעייפת, מעצבנת, מאתגרת ועתירת חרדות.

כולן לבשו ורוד לגן. כמעט כל יום. לאט ובעדינות התחלתי להסביר לפספוסה שרק היא - ולא כולן - גרה בתוך הבגד שהוא רק שלה, וכשבוחרים אותו אפשר להתבונן במראה ולראות מה הכי מתאים לה. וכעבור חודשיים של דיונים על צבעים וגוונים ומרקמים וצורות, היא הסכימה להיפרד מן הוורוד לפעמים, וראה זה פלא: פתאום התחילה, כולה 90 סנטימטר, לפתח טעם מגוון משלה. הוא לא זהה לטעם שלי, וטוב שכך. הוא יתעצב ויתפתח קצת מתוך מה שתראה אצל כולם, אבל הרבה מתוך זה שהיא יודעת שאין כמוה, יחידה ומיוחדת ורשאית לעצב לעצמה את סגנונה לגמרי לבד, ולתהות בעצמה על השאלה אם גרביונים מפוספסים מתאימים לחולצה פרחונית או לא.

כולם השתתפו נורא יפה בריקודי עם, הזכרתי לו, לבן שלי. רק אתה לא רצית, אמרת שזה דבילי וטענת שהיפהופ הרבה יותר מגניב ובכלל, מה פתאום לומדים לרקוד בכוח בבית ספר? למה זה שיעור בכלל ולמה אתה צריך להשתתף בו, שאלת, ואני הלכתי להתווכח בשמך עם המורה והמנהלת גם יחד, ועשיתי מזה עניין עקרוני כי צדקת, והן עשו לי את המוות כי סירבתי להיות כמו כולם ולשכנע אותך להשתתף. בסוף השגתי פטור.

מרד הזעטוטים

ובגלל שהמונח "כולם" קצת שנוא עלי וקצת מפחיד אותי, ובגלל שהיינו פעם אחת בפסטיגל אחד - כתבתי ביקורת, לכן היינו - לא נהיה עוד. אנחנו, אמרתי לשניים, לא מוכרחים לעשות את מה שעושים כולם. הוא הצטרף לטרוניה שלה אבל לא בעצב גדול, כי אם בטענה ש"זכותו" לנסוע לאיזה מופע שהוא רוצה. פירקנו את ה"זכות" לגורמים. נאלצתי להסכים שיש לו זכות לרכוש לעצמו כרטיס בדמי החנוכה שלו, אם יצליח לעשות כן לבדו - אבל אין לו הזכות לגרור את כולנו לשם. מבואס לגמרי, מבין באי רצון שהוא עדיין ילד, שאל אם יש איזה סוג אחר של "כולם" שאפשר לעשות ביחד.

אה, כן, אמרתי לו, אבל זה קצת מסובך ודורש התחפשות. לאחר חצי שעה של הכנות קדחתניות, בריסטול אחד ושני סדינים לבנים, היו לנו חשמונאית וחשמונאי בבית ואמא מרשעת בתפקיד אנטיוכוס. "כולם חייבים להשתתף בשיעורי התעמלות עכ-שיו‭,"‬ אמרה המרשעת, והם צחקקו: "לא רוצים‭"!‬ והלכו להתחבא במערות של חשמונאים מתחת למיטות. כמובן שתפסתי אותם, כמובן שהכנעתי אותם בדגדוגים, ואז פקדתי עליהם לקחת חזיר, בדמות כלבלבנו הקט, ולעלות איתו לבית המקדש בירושלים, להניח אותו על המנגל ולאכול אותו.

זה, להשקפתם, היה קצת יותר מדי. אבל כולם עושים את זה, רעמה אנטיוכוס בקולה הדידקטי. אור ניצת בעיניו של הגדול. "בואי נעשה מרד‭,"‬ צעק לאחותו, וזה התחיל בזעקות "הפגנה, הפגנה, לא רוצים אנטיוכוס במדינה‭,"‬ אבל אנטיוכוס לא זע ולא נע, וצריך היה למגר אותו באמצעות חרבות פלסטיק ומטח פוגים ומלחמת כריות וגם לזרוק עליו סלע מבריסטול שהכינונו מראש. אנטיוכוס נלחם עד חורמה: "תעשו מה שכולם‭,"‬ חזר וציווה עליהם, אבל נס המרד - דגל של מכבי חיפה - כבר הורם. נו, ומי אתם חושבים ניצח?

עייפים ומרוקנים מאנרגיות בתום הקרב הגדול, רבצנו על הספה ולא עשינו כלום. סתם הסתכלנו קצת על הנר הראשון ההולך וכלה, וסתם סיפרתי להם עוד סיפור על זה שהחשמונאים לא היו כמו כולם, בשום אופן לא, ושלפעמים קשה להילחם על זכותנו להיות אחרים, אבל אם לא היו אנשים קמים ונלחמים, ספק גדול אם היינו יכולים היום לדבר עברית וליצור כאן פיסות תרבות שהן ממש, אבל ממש, לא כמו של כולם.

מה הבינו מזה, אני לא יודעת. לעולם לא אדע מה בדיוק מובן ומה מתורגם למעשים ומה ייחרט בזיכרון וכיצד. למחרת, בין התביעות המוצדקות של החשמונאים, הופיעה אחת שלא יכולתי להתנגד לה. בדמי הכיס שלהם, ביחד, יקנו תקליטור של הפסטיגל, אמרו. אם זה יהיה יפה בעיניהם, אז זה יישאר בבית, ואם לא - יעבירו את זה לגן של קטנים, שעדיין צריכים להיות כמו כולם.