שתף קטע נבחר

חוק הפיקדון ושתיקת הכבשים

דמי הפיקדון מעוגנים בחוק שנועד לתת תמריץ להחזרת מיכלים ריקים, למען הסביבה. בפועל, רוב הכסף נכנס לקופת התאגיד האחראי וארגוני הפשע, המחוקקים הם רק חותמת גומי, הבירוקרטיה רודפת סביב הזנב של עצמה והזיהום ממשיך לגדול

מס או היטל לא רשמי נכנס לחיינו בשנים האחרונות בדלת האחורית. אין כמעט צרכן שלא נדרש לשלם אותו מדי יום, בעל כורחו, מבלי לפצות פה - עבור כל בקבוק או פחית משקה קטנים. אם "שתיקת הכבשים" תימשך, תחולת המס תורחב בעתיד הלא רחוק גם על הבקבוקים הגדולים.

 

מי לא מכיר את דמי הפיקדון של 25 אגורות? הם מעוגנים בחוק חדש יחסית, כתמריץ להשבת המיכל הריק. בפועל, חלק הארי של הכסף הקטן הזה לא חוזר. רוב מוכרי המשקאות מסרבים או לא ערוכים לקלוט את המיכלים, ולצרכן הבודד אין כתובת לתבוע את כספו.

 

המיכלים הולכים לאשפה ותורמים לזיהום הסביבה. הכסף הקטן מצטבר בכיסי הטייקונים, שמגלגלים את עסקי המשקאות ועושים מדמי הפיקדון קופה של מאות מיליוני שקלים. בשנים האחרונות גילו את מכרה הזהב גם ארגוני הפשע, ומאז הם נלחמים עד זוב דם על השליטה בעסקי איסוף המיכלים ובפדיון הסיטונאי של דמי הפיקדון.

 

הכנסת: חותמת גומי לבעלי ההון

הכנסת אישרה את חוק הפיקדון וממונה על יישומו. חבריה היו יכולים מזמן לשים קץ לשערורייה הזאת אלמלא הצטרפו בקטע הזה למנזר השתקנים, כמעט במודע. ניתנת להם הזדמנות שנתית לשים קץ לעושק הציבור, אבל הם

מחמיצים אותה בשיטתיות. זו אחת המעילות הגדולות מצדם בחובתם הציבורית והמוסרית כלפי הצרכנים.

 

חוק הפיקדון נועד לעודד את מיחזור המיכלים הריקים לטובת הסביבה. המחוקק הפקיד את משימת האיסוף והמיחזור בידי תאגיד של יצרני המשקאות והיבואנים. החוק קצב להם יעד שנתי לאיסוף כמויות המיכלים המזעריות. אם לא יגיעו ליעד, הם אמורים להיענש בתשלום קנס גבוה לקרן הניקיון שבמשרד להגנת הסביבה, לפי כמות המיכלים אשר לא נאספה.

 

היעד גדל בשנים הראשונות בהדרגה - 70% מכמות המיכלים שנמכרו ב-2003 עד 85% שנמכרו כל שנה מ-2005 ואילך. בשש השנים הראשונות של החוק התאגיד חוזר ומפגר אחרי היעד, אבל מתחמק מתשלומי הקנסות. ראשי תעשיית המשקאות השולטים בתאגיד לוחצים לקראת סוף כל שנה על השר להגנת הסביבה שיפחית למפרע את היעד השנתי בהתאמה לשיעור האיסוף בפועל.

 

התרגיל נהפך לשגרה. השר - אבל גם ועדת הכלכלה שחייבת לאשר את ההפחתה - נענים בקלות בלתי נסבלת. בכנסת לא מתעמקים בנסיבות הפיגורים. תפקודם כחותמת גומי לגיבוי שנותן השלטון לבעלי ההון כבר איננו חריג בנורמה הפרלמנטרית. בעלי עניין שונים מכל ענפי המשק מפעילים מזמן לוביסטים, המשדלים פקידי ממשל ומחוקקים לקדם את ענייניהם. השחקנים בזירה הזאת נשבעים שהכל נעשה על טוהרת השכנוע הענייני.

 

השבוע ביקש השר גדעון עזרא את אישור הוועדה להפחתת יעד האיסוף בפעם השישית, מ-85% ל-66%, ומעכשיו, ככל הנראה לתמיד. השר חושש שהיעד החוקי יסבך את התאגיד בגירעון. על היעד החדש המליצו רואי חשבון חיצוניים שבדקו את יכולת האיסוף המרבית של התאגיד ביוזמת השר ובמימון משרדו. שליחיו בוועדה טענו שגם איסוף של 50% הופך את ישראל ל"ארץ נקיה".

 

"אדם טבע ודין": הציבור מפסיד 55 מיליון שקל

עמותת "אדם טבע ודין" התריעה כי מאמצי השר לחסוך לבעלי ההון את הקנס השנתי, כבר נהפכו ל"רעה חולה", בעיקר כשדאגתו למצבו הכספי של התאגיד

באה על חשבון הצרכנים ואיכות הסביבה. "כספי הקנסות עוברים לכיסו של התאגיד במקום להשקיע אותם בהרחבת יכולת הצרכנים להחזיר את המיכלים הריקים ולקבל חזרה את הפיקדון".

 

הנתונים שהציגה העמותה מצמררים: כמות המיכלים שהיו צריכים להיות ממוחזרים אך לא נאספו מיום הפעלת החוק כבר מסתכמת בכ-620 מיליון. הקנסות שלא שולמו הצטברו לכ-310 מיליון שקל. רק השנה לא נאספו כ-110 מיליון מכלים, לצרכנים לא הוחזרו דמי הפיקדון בסך 27 מיליון שקל, וקופת הציבור תפסיד קנסות בסך כ-55 מיליון שקל!

 

בירוקרטיה חלמאית

מנכ"ל התאגיד, נחמה רונן, לא הפריכה את המספרים. היא נאחזה בהמלצות רואי החשבון של השר וטענה כי התאגיד מתייעל, אבל "היעדים שבחוק טובים אולי לסקנדינביה אך לא לישראל". היא רמזה לסיור שערכו נציגי הוועדה בסקנדינביה בראשית העשור, ביוזמת התעשיינים, כדי ללמוד איך להפעיל את החוק. הם מצאו שם שיטה קלה להעתקה שעובדת טוב גם באמריקה. קובעים בכל מרכול אוטומט שקולט את המיכלים, גורס או מועך אותם, ומחזיר את הפיקדון במזומן או בשובר קניה. מה עוד שהאוטומטים הם מתוצרת ישראל.

 

אז במה נבדלת ארצנו הקטנה מסקנדיביה הגדולה? "בביורוקרטיה החלמאית שלנו", כדברי אבשלום וילן (מרצ). 1,000 אוטומטים במחיר של 40 מיליון שקל יעשו לנו את העבודה, אחרי הצלחת המדגם הניסיוני. אבל אצלנו עדיין רבים מי ישלם את ההשקעה. התאגיד מוכן לייבא את המסה הגדולה מכספי הקנסות שהצטברו בקרן הניקיון, כפי שתוכנן. מי בולם אותו? האוצר שלא אהב את החוק, אבל משתמש בנימוק הפורמלי שתאגיד עסקי לא יכול להיות הבעלים של האוטומטים אם לא יממן אותם בכספו ולא מקופת הציבור.

 

השמועה אומרת כי האוצר נסוג בינתיים מהתנגדותו. הוא רק לא טרח לשלוח נציג לוועדה כדי לאמת או להפריך את השמועה הזו, אבל "התנהלותו הגזברית" עד כה, כהגדרת וילן, לא היתה המוקש היחיד. רונן טענה שגם הציבור ורשתות השיווק מטרפדים את המהלך בכך שאינם משתפים פעולה בהחזרה וקליטה של המיכלים הריקים. הרשתות סירבו להפעיל את האוטומטים אם התאגיד לא ישלם להן "דמי טיפול". התאגיד לא שילם, והמערכת עדיין רודפת אחר הזנב של עצמה.

 

ארגוני הפשע משתלטים

וילן לא גילה את אמריקה כשחזר על דיווחי המשטרה לפיהם ארגוני הפשע משתלטים על שוק המיכלים. "הם מספקים את הסחורה בסיטונות תמורת חלק נכבד מכספי הפיקדון השייכים לציבור, וזה הפרצוף של החברה הישראלית שנהפכת לרפובליקת בננות".

 

גם ראשי התאגיד נעדרו מהדיון המביך. חזקיה ישראל מהתאחדות התעשיינים חש להגן על "העבודה הטובה שהם עושים למען המיחזור". רונן חיזקה אותו בתיאור יוזמתם החדשה להציף את הארץ באלפי "כלובים" נוספים לאיסוף הבקבוקים הגדולים. הארגונים הסביבתיים התריעו שהיוזמה איננה נכללת במנדט שלהם - לא לפני שחוק הפיקדון יורחב כמובטח גם על הבקבוקים הגדולים, כולל הטלת האחריות לאיסוף על הטייקונים, ובטרם מילאו את חובת איסוף המיכלים הקטנים והשבת דמי הפיקדון שבחוק הקיים.

 

השר עזרא אמנם העביר בכנסת בקריאה ראשונה את החוק החדש לפני יותר משנה, אבל מיהר להקפיא אותו. באוויר נותרה השאלה אם ההון שוב כופף את השלטון כמו שהצליח בראשית העשור לצמצם את ממדי החוק המקורי. נציגי השר דילגו על המכשול בקלילות לשון. הם הסבירו השבוע כי נענו לבקשת התאגיד לאפשר לו "ביצוע וולונטרי" במקום לאכוף עליו חוק מורחב, והצביעו על יוזמת ה"כלובים" כהוכחה לרצון הטוב של הבוסים. לארגונים הסביבתיים זה נראה כמו "זריית חול בעיני הציבור".

 

רונן הדליקה פנס בקצה המנהרה. היא חשפה הסכם שנחתם עם שופרסל וקו-אופ לפיו התרצה התאגיד סוף סוף לשלם לרשתות את "דמי הטיפול" המבוקשים. האם נפרצה הדרך לאיסוף המיכלים והחזרת הפיקדון דרך המרכולים? בוועדה חשדו כי זה עלול להיות גימיק שידחה את קבלת החוק המורחב גם אחרי הבחירות, בטרם נפתרה גם סוגיית האוטומטים. לא ראו שם את הרשתות והציבור משתפים פעולה בהשבה ידנית מסורבלת של המיכלים.

 

אז מה יצא לנו עד כה מחוק הפיקדון? הון שמכופף כל שנה את ידי השלטון; ביורוקרטיה חלמאית שתרמה לכניסת המאפיה המקומית לעסקי האיסוף; גזילת דמי הפיקדון מציבור הצרכנים שומרי החוק; סביבה מזדהמת ממיליוני המיכלים שנזרקים לאשפה; ובזבוז ענקי של חומרי הגלם אותם אפשר היה להפיק ממיחזור הפסולת.

 

פוליטיקה קטנה מאחורי הקלעים

ולא שכחנו את הפוליטיקה הקטנה שמאחורי שתיקת הכבשים. הבקשה להפחית את יעד האיסוף של התאגיד אושרה השבוע פה אחד, כצפוי, בקולות 4 מתוך 15 חברי ועדת הכלכלה. במפתיע, רובם באו מהאופוזיציה, שלא מחמיצה הזדמנות לנגח את הממשלה - היו"ר רוברט אילטוב ודוד רותם (ישראל ביתנו), ואורי מקלב (יהדות התורה).

 

מהמתנגד היחיד, וילן איש מרצ, נשללה איכשהו זכות ההצבעה, בגלל שהוא יושב בוועדה על תקן ממלא מקום של נציג ש"ס. בכנסת המופלאה יש גם דבר כזה. עם קצת רצון טוב ובנסיבות אחרות, היו מוצאים דרך להתגבר על המכשול הפורמלי הזה.

 

התומך הרביעי, אברהם מיכאלי מש"ס, היה התרומה הצנועה של הקואליציה להחלטה. לש"ס רומן ארוך עם תאגיד המיחזור. בהשפעת התאגיד, שהתנגד מלכתחילה לחוק הפיקדון, לחמו נציגיה ערב אישורו הסופי, והצליחו להוציא מתחולתו לפחות את הבקבוקים הגדולים.

 

הצימוק שבעוגה הוא עסקן ש"ס יהודה אבידן, עוזרו (בהתנדבות) של יו"ר הסיעה בכנסת. הוא לא אהב כשהזכרנו כאן לפני יותר משנה את מעורבותו למען הפחתה קודמת של יעד האיסוף, כשהיה לוביסט של תאגיד המיחזור. השבוע לא ראינו אותו בזירה. אולי בגלל שעלה בדרגה מטעם ש"ס לתפקיד סגן יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת הבאה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נחמה רונן: כאן לא סקנדינביה
צילום: דרור גרבש
מומלצים