"אולי האורחים יביאו את האוכל לחתונה שלנו?"
המשכנו להעלות רעיונות. זה לקח בדיוק 20 דקות וקיבלתי טלפון מידיד ששהה בתאילנד וטרח להתקשר במיוחד ולברר אם אנחנו רציניים: "זה שחזרתם מהודו זה טוב ויפה. וזה שבחרתם לגור בפרדס חנה עם כל הרוחניקים זו בעיה שלכם. אבל לדרוש מהאורחים לבשל לכם את האוכל זה כבר ממש חוצפה!" הסביר
"יש לי רעיון!" אמרתי לעדי, בעלי לעתיד, לאחר שפסלנו את פנטזיית הכנרת, את קייטרינג "סכין-ומזלג" וגם את דוכני הנקניקיות והצמר-גפן מתוק שאיים על שלמות הסתימות שלנו.
"מה עכשיו?" שאל עדי שכבר היה מעדיף לצאת לחודש מילואים על פני להמשיך בארגון החתונה.
"אולי האורחים יביאו את האוכל?"
"מה זאת אומרת?" החל עדי לנוע באי נוחות על הספה.
"זאת אומרת שהחברים שלנו יכינו את האוכל של החתונה באהבה, במקום שנשלם הון תועפות למישהו זר שלא אכפת לו מאיתנו".
"אני צריך לחשוב על זה", אמר עדי והחל לחשוב על התגובה של דודה שרה.
דווקא הפעם דודה שרה לא אמרה דבר, ולא מפני שלא היה לה מה לומר, אלא שהחדשות המרעישות לא הספיקו להגיע לאוזניה. זה לקח בדיוק 20 דקות, בין השיחה שניהלתי עם ידיד בטלפון ושאלתי אותו מה דעתו על הרעיון שלי, לבין הטלפון שקיבלתי מידיד אחר, ששהה באותו זמן בתאילנד וטרח להתקשר במיוחד ולשאול אם אנחנו רציניים: "זה שחזרתם מהודו זה טוב ויפה. וזה שבחרתם לגור בפרדס חנה עם כל הרוחניקים זו בעיה שלכם. אבל לדרוש מהאורחים לבשל לכם את האוכל זה כבר ממש חוצפה!" הסביר לנו בהגיון. בטלפון השביעי שקיבלנו במהלך אותה שעה כבר הכחשתי שאי פעם העליתי רעיון איום ונורא שכזה.
בשלב שכבר הבנו שמי שאמור לעשות לנו שמח ביום החשוב ביותר בחיינו מכונה "קבלן", מושג שיוצר אצלי משום מה דחייה אוטומטית, הגענו לקבלן החשוב מכל – הדיג'יי. "אנחנו רוצים מוזיקה מיוחדת בחתונה, הרבה מוזיקת עולם", הסברנו לדיג'יי.
"אין בעיה, כבר קלטתי את הראש שלכם", אמר הדיג'יי והשמיע לנו את "ריקוד רומנטי" (הידוע יותר בכינויו "את משגעת"), דוחק בנו להקשיב לדרבוקות ברקע "ממש כמו בעיראק".
"אולי קצת מוזיקה הודית?" ניסיתי להסביר לו את הכיוון.
"ברור שתהיה מוזיקה הודית" אמר ושם את "סרט הודי" של דנה אינטרנשיונל ועידן יניב.
כששאלנו אותו אם בתור שיר חופה הוא יכול להשיג לנו שיר אזוטרי ומקסים של בני אמדורסקי ששנינו מאוד אוהבים, הסביר לנו הדיג'יי שבני אמדורסקי לא הולך טוב בחתונות והמליץ לנו בחום על "Love is in the air".
"מה רע בקצת מסורת?!" התעצבנה דודה שרה כשהסברנו לה שאנחנו לא רוצים רב אורתודוכסי.
"אתם רוצים שיהיו לכם ילדים ממזרים?"
"אנחנו לא נגד המסורת, פשוט רוצים שזו תהיה חתונה שוויונית, שגם אני אוכל לחתום על כתובה ולקדש את עדי ולתת לו טבעת", הסברתי. "אתם רוצים שיהיו לכם ילדים ממזרים?" שאלה דודה שרה למען הדורות הבאים.
"נירשם בקפריסין", הבטחנו לה, אבל דודה שרה עדיין לא התרצתה.
קבענו להיפגש עם בחור חילוני שעבר קורס הסמכה לעריכת חופות. ישבנו בבית הקפה בשעה בה קבענו להיפגש איתו וחיכינו לאדון כמו-רב שיגיע. לאחר שדפק איחור אופנתי מדי, ניגש אלינו בחור שמנמן בגופיה, לחץ לעדי את היד בעודו בוחן אותי מכף רגל בלי ראש, טפח לו על השכם ואמר: "תפסת כוסית, הא גבר?"
"אז מה בא לכם? טקס ארוך ומשעמם או טקס קצר ומצחיק?" שאל הכמו-רב. עדי הסביר לו, שלמרות שבחרנו בחופה חילונית, המסורת חשובה לנו ונשמח לטקס ארוך ומשעמם, עם כל שבע הברכות במלואן. הכמו-רב בגופיה הסביר שהוא לא נותן לאף אחד מלבדו לקרוא את שבע הברכות, כי זה מקלקל לו את כל הטקס, ושלא נדאג - הוא נוהג להכניס בהן בדיחות, "שלא יהיה מצ'עמם" (אמר והכניס לעדי מרפק של סחבק בצלעות). הסברתי לו שהכי חשוב לי שתהיה זו חופה שוויונית – שגם נשים יחזיקו את החופה ויהיו עדות. "מצידי שהחופה תהיה מורכבת מארבע כוּסיות בבגד ים!" צחק הכמו-רב החרמן ודפק לעדי עוד מרפק בצלעות.
"אני לא מתאפרת לחתונה ולא עושה תסרוקת", הודעתי לקבלן מספר ארבע, הלא הוא הצלם. נדמה היה שהוא הוא הפסיק לנשום לרגע.
"אפילו לא סומק ורימל בגוון ורוד עתיק? אפילו לא בייבי ליס בשיער?" וריד שנראה כמו נחש החל לבצבץ במצחו.
"לא, אני לא אוהבת איפור. חוץ מזה, בא לי להיראות כמו עצמי בחתונה ולא כמו בובת פורצלן יפנית", אמרתי. הארגונים לחתונה כבר לימדו אותי שצריך להיות תקיפה.
"תקשיבי מותק", אמר לי הצלם בשנאה, "לפני החתונה אני אמור לצלם אותך הופכת מהברווזון המכוער לכלה. אם את לא מתאפרת אז אין לי מה לצלם".
"אז אל תצלם", עניתי.
"אז נתחיל ישר מהשלב של התמונות הרומנטיות שלך ושל החתן על רקע של ים?" שאל.
"אנחנו לא רוצים להיפגש עד החופה", עניתי, הפעם בחוסר ביטחון כי פחדתי שיפגע בי.
"אתם דוסים? שאל בחשדנות.
"רוחניקים", עניתי בביישנות.
עברו שלושה חודשים עד ששאלתי את עדי: "מה אתה אומר על גן אירועים בקיסריה, חודש יוּני, שבע בערב קבלת פנים, פטה כבד עם ריבת בצל, סטייק פרגית בתוספת ירקות שורש, קצת מסורת לא תזיק, איפור ובייבי ליס בשיער?"
"ולאטינוס?"
"ולאטינוס כמובן".
עדי שמח. גם דודה שרה.
טורים קודמים:
האימייל של קרן
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
