העורף מוכן? החזית מוגדרת?

הנה, חודש לפני הבחירות, ואהוד ברק, אהוד אולמרט, ציפי לבני ושאול מופז הגיעו לכדי החלטה כי ראוי לתקוף את עזה. האמת, הגיעה העת, ועוד קודם לכן. אבל צר לי לנבא שחורות - הצלחה לא תהא מנת חלקנו, וכדאי שנכין את עצמנו לכל. לנורא מכל.

רק לא מזמן הונפק דו"ח ועדת וינוגרד אודות כשל מלחמת לבנון השנייה. האם הלקחים הופקו? האם צה"ל הצליח להיערך אחרת? חוקרי צבא רבים טוענים שלא. ובעצם לא צריך להיות חוקר צבא כדי להבין ששינויים ארגוניים לא יכולים להיערך בזבנג וגמרנו. דרושה לכך היערכות שורשית רבת שנים שמלווה גם בשינויי תרבות ארגונית.

יותר מזה: צה"ל אינו ארגון מנותק מההוויה הפוליטית בישראל, ולכן שינוי בצה"ל מחייב גם שינוי בהוויה הפוליטית. וזו כידוע לנו לא רק שלא השתנתה, אלא להיפך, התחפרה עוד יותר בד' אמותיה ומנהיגיה מגוחכים עד להחריד.

אולמרט מאמץ לעצמו חזון להחזרת הגולן וטס לטורקיה, לבני הופכת לטפט של שתיקה על הקיר ופתאום טסה למצרים למובארק, מופז מתלהם וברק המסכן תקוע עם תיק הביטחון ואינו יודע אם לתקוף או לא את החמאסניקים שיורים על ישראל רקטות על גבי רקטות. במשך התקופה האחרונה קברניטי המדינה החליטו שלא להגיב ודווקא ביצור ועוד ביצור ועוד חומה הייתה התשובה. אין צבא בעולם וכמובן צה"ל שמלמד דוקטרינות לחימה מסוג זה.

אז מה קרה פתאום?

התשובה ברורה. בחירות ה-10 בפברואר 2009. כשביבי נתניהו נושף בעורף עם 30 המנדטים שלו ומדבר על תקיפה בעזה, ואפילו עמוס עוז מודיע כי הגיעה העת לתקוף בניסיון לקדם את מרצ לכיוון עשרת המנדטים, לא נותר למנהיגים הנוכחיים, ברק-אולמרט-לבני-מופז להתחרות בהם.

וההתקפה אכן מגיעה.

הבעיה היא שהיא לא מגיעה מהסיבות הנכונות, ולפיכך אין סיבה שההצלחה תהא מנת חלקנו.

השאלה אינה האם צה"ל יכול לחמאס, כי התשובה לכך ברורה. צה"ל יכול לו רק אם יתנו לו לעבוד כמו שהוא יודע.

האם ההחלטה על התקיפה בעזה היא החלטה שכזו? בהכירנו את מדיניותה הביטחונית של ישראל בעשורים האחרונים, התשובה לכך היא לא. לגבות מחיר כבד מהחמאס? התשובה היא כן, אבל בשום פנים ואופן לא לכבוש את עזה.

הנה תסריט אימים: ברק-אולמרט-לבני יסרסו את הצבא כי השיקולים שעומדים לנגד עיניהם אינם שיקולים צבאיים גרידא, ולכן התקיפה תהיה זוחלת. קודם חיל האוויר ואחר כך אולי יותר חיל אוויר, ואחר כך אולי "בקטנה" חילות קרקע ואחר כך אולי ב"גדולה" חילות קרקע וכל זה יימשך חודשים.

אמנם עזה אינה לבנון, אבל בינתיים החמאסניקים יורים ויורים ופוגעים והזמן עובר והגבול עם מצרים נפרץ וחמאס בורח למצרים, ומצרים מתבטאת נגד ישראל. בשלב זה העולם יוצא נגדנו ומדינות ערב מצטרפות כי הן הציעו לא מזמן מתווה לפתרון הסכסוך שלא כלל לחימה בעזה. על רקע זה אבו מאזן, ששתק עד עכשיו, מתחיל לדבר בגנותה של ישראל שהפעם הגזימה והוא מציע לה לעבור לפסי השלום אחרת רעה תפרוץ מכיוונו והוא לא יוכל לשלוט על אנשיו.

החמאס ממשיך לירות פה ושם אבל בצורה עקבית, וחיילנו ואזרחינו נפגעים ודעת הציבור שלנו לא מחזיקה מעמד. בינתיים נתניהו נבחר ומרכיב ממשלת אחדות עם העבודה כשברק שר הביטחון והמצב נמשך ונמשך ואז מודיעים בצער כי חייל נחטף ונהרג. דממה. רעש ציבורי ומוקמת ועדת חקירה.

והסכם שלום אין.

לכן, אין מנוס מלקבל החלטה אחת ברורה: אם בתקיפה מדובר, יש לתקוף עד הסוף, צריך להכין את העם, את העורף ואת העולם לסוג כזה של מהלך. ואם מתווה של שלום פנינו, כי אז יש להכריע עד הסוף גם בכיוון הזה, למשל: אימוץ היוזמה הערבית שהוצעה לא מזמן.

אין דרך ביניים.

ואולי יהיו נסים? אנו בחג החנוכה, לא?  

אסף מידני, דוקטור לממשל ומשפט ציבורי במכללה האקדמית של תל אביב יפו