פעולה קרקעית למען שליט
כדי להפסיק את הירי ולשחרר את החייל החטוף אין מנוס מהשתלטות חוזרת על ציר פילדלפי ומעצר מנהיגי חמאס
ממשלת ישראל יצאה לפני שנתיים וחצי למלחמה תוך הגדרת יעדים דמיוניים, שאי אפשר להשיגם. דוברי הממשלה הביעו אז את ביטחונם, שהפצצות אוויריות בעומק לבנון יצרו לחץ בלתי נסבל על חיזבאללה ויאלצוהו לשחרר את החיילים החטופים. אבל התברר, שמנהיגי חיזבאללה אדישים לפגיעה בתשתית האזרחית של לבנון ובחיי אזרחיה, וההפצצות לא הועילו להחזרת החטופים או לחיסול מערך הטילים ואך הסבו נזק גדול לאזרחים המיוסרים ממילא של לבנון.
כדי שהמבצע בעזה לא יוביל למבוי סתום מהסוג הלבנוני, יש להגדיר עכשיו את מטרותיו: השמדת היכולת של חמאס לשגר טילים לעבר ישראל ושחרור גלעד שליט.
כדי להתגבר על הטילים נדרשת פעולה קרקעית: הטילים מאיראן מוברחים לרצועת עזה דרך 700 מנהרות, הנמתחות בין רפיח המצרית לרפיח הפלסטינית. אין להסתפק בהפצצתן מהאוויר או בהפצצת הבורות – אותם אתרי שיגור מאולתרים, שמהם משוגרים הטילים. צה"ל צריך לחזור ולהשתלט קרקעית על ציר פילדלפי, לעבור לאורכו ולפוצץ את המנהרות הפזורות בו, מנהרה-מנהרה, עד שכולן ייהרסו.
לחמאס יש גם קסאמים מתוצרת עצמית, ולכן אין מנוס מכניסה קרקעית לתוך עזה ופרווריה כדי להגיע לכל בתי המלאכה המייצרים אותם, ולכל המחסנים והמרתפים שבהם הם מאוכסנים.
המטרה השנייה היא שחרור גלעד שליט. סביר להניח שלישראל אין ידיעה וודאית היכן הוא מוחזק. ייתכן אף שהוברח דרך המנהרות למצרים או למדינה אחרת וכבר איננו בעזה. אבל חיילינו יכולים לעבור בית-בית ומרתף-מרתף עד שימצאו את איסמעאיל הנייה ויעצרו אותו, ויחד אתו 450 מנהיגים דתיים וצבאיים, שיובאו לישראל ולא ישוחררו עד שישוחרר שליט. חמאס דורש שחרור של 450 מחבלים המוחזקים בישראל, ויהיה זה הולם להעניק לו את מנהיגיו ומפקדיו תמורת החייל הישראלי.
מחיר הכניסה הקרקעית לרצועת עזה כדי להשיג את שתי המטרות עלול להיות גבוה במונחים של נפגעים מבין חיילינו. אבל אין ברירה: אם ישראל רוצה לשמור על ריבונותה ועל חיי אזרחיה עליה לחסל את יכולת החמאס לקבל טילים, לייצרם ולשגרם. כבר היום ברור שאם לא תחוסל יכולת זו, ייכנסו לשימוש בתוך זמן קצר טילים משופרים המסוגלים להגיע עד מרכז הארץ. יחד עם הטילים של חיזבאללה, המכסים את צפון המדינה, תהיה ישראל כולה בטווח הטילים האיראניים.
אסור להסתכל על חמאס ועל חיזבאללה כעל בעיות מקומיות שנולדו בעזה או בלבנון ויש להן פתרונות מקומיים. נכון יותר ומדויק יותר לראות את שני הארגונים הללו כזרועותיה הארוכות של איראן, שהגיעו עד גבול ישראל: האיראנים מחמשים אותם, מאמנים אותם ומשמנים אותם בכסף רב. ואמנם, ברגע שנצא מעזה יחזור החמאס בתמיכת איראן, לבנות מנהרות תחת אלה שנהרסו ולחדש את הברחת הטילים ואת האימונים, כשם שהחיזבאללה חזר לסורו ברגע שצה"ל יצא מדרום לבנון, ושום החלטת או"ם או כוחות או"ם לא עוצרים אותו מהתחמשות ומגיוס חיילים חדשים.
אפשר אף להניח שפיתרון של שלום יהיה רק כאשר ימוגר שלטון האייתולות הפנאטי, הפטרון המפלצתי של חיזבאללה ושל חמאס מטהרן.
בכל זאת, גם עצירה זמנית של מירוץ ההתחמשות של עזה בטילים ארוכי טווח יכול להיות יעיל, אם תעשה בנחישות וביעילות ותרמוז לאייתולות מטהרן, שגם יומם יגיע.
ד"ר מור אלטשולר, חוקרת מחשבת ישראל
לפנייה לכתב/ת 
