קשה לי להיות מאושר במדינה שלא מכירה בי

עברה שנה וחצי מאז שיצאתי מהארון.

אפילו אליעזר בן יהודה לא ימצא את המילים הנכונות שיתארו כמה מוזרות היו הארוחות המשפחתיות בחודשים הראשונים. בתוך המשפחה הקרובה כולם כבר התרגלו די מהר, לא דיברנו על זה יותר מדי, ואין הדבר נאמר באור שלילי, אלא פשוט לא היה מה לומר. לפעמים הרצתי בדיחה על עצמי עם אחי ואחותי, אבל לרוב רק אני צחקתי ממנה. המוזרות העיקרית התרחשה בפגישות המורחבות, עם הדודים ובני הדודים מרחבי הארץ. שם היה מביך, אבל בעיקר מכיוון שאני לא מספיק קרוב למשפחה הרחוקה שלי. נו, למי אכפת.

מעניינות יותר היו התגובות בבית הספר בו למדתי, תיכון תל אביבי די מתקדם, נחמד ואליטיסטי משהו, שבו אף אחד לא הופתע מהיותי הומו, אלא מעצם יציאתי מהארון. הצחיק אותי לגלות כמה אחוזים חשבו שאני א-מיני, כמה חשבו שאני בכלל סטרייט, וכמה (למען האמת, זה הרוב המוחץ) בכלל לא התעניינו. אחרי שעברנו את היום שאחרי, את השיחות הראשונות בנושא, אהבתי את הרעיון של להיות יחיד מיוחד מתוך מאות ילדים בשכבה שלי (למען הדיוק לא הייתי ממש יחיד, אבל נגיד).

גם בטירונות לא היה קשה, כמה קשה יכולה להיות טירונות 02 לילד צפוני עם פלטפוס ואסתמה? בטירונות לא יצאתי מהארון, כי בכנות, לא היה לי מספיק אכפת. מאז אני משרת בבסיס מסוים בחיל מסוים.

נשמע שהכל טוב? לא אשקר, לא רע לי. מאז היציאה מהארון הצלחתי למלא את עצמי בתוכן - ספרים, סרטים, מוזיקה, תחביבים, שנאות, אהבות. אבל דמי בוער מתחת לעורי. חורה לי האחוז העצום של ההומואים (וגם לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים) בישראל שקופאים על שמריהם.

אני שואל את עצמי את השאלה הזאת כל יום: איך אני יכול להיות באמת מאושר שהמדינה לא מכירה בי? שמוסדות המדינה שאני חלק ממנה והצלחתי להיטמע בה לא יכירו בבן זוגי שיבוא בעזרת השם כבן זוג לגיטימי, כבעלי, אישי, אהבתי, או לפחות שותפי למשק הבית? אבל מה, כשאני יושב ב"אורנה ואלה" ומנשנש רביולי דלורית בצבע ורדרד, למי יש כוח לשטויות האלה. מה אני מדבר על אידיאולוגיות, אומרים לי, אני פשוט צריך לחיות את החיים, ככה זה בארץ הדפוקה שלנו ואין מה לעשות.

שלכל הרוחות, ייכנסו איזה חמישה-שישה גייז לכנסת

אני משתוקק בכל מאודי להגיע לזמנים שבהם ילדים לא יעברו גיהינום בבית ספר (תיכון "שמאלני" בצפון תל-אביב זה דוגמה), ושהמדינה תאשר לזוג הומואים פונדקאות ותעיף לעזאזל את הרב מהוועדה המאשרת את התהליך. אני משתוקק להגיע למצב שנער יוכל לצאת מהארון בשקט ברמלה ובלוד, ממש כמו בתל-אביב. אני רוצה שההומואים שיתקבלו בתקשורת לא יהיו רק חתיכים וסטרייטים למראה, אלא גם מכוערים ונשיים בטירוף. ואלו שכן הצליחו להשתחל, לא יהיו על תקן קוריוז שתפקידו למשוך פרסום שנוי במחלוקת.

ושלכל הרוחות, ייכנסו איזה חמישה-שישה גייז לכנסת.

מה רע בחיים? למי יש כוח להתלונן ולחשוב על מה יקרה בעוד 15 שנה? הבעיה טמונה בכך שבעוד 15 שנה, חברים יקרים, שותפי לג'וינט יהיה נשוי פלוס שני זאטוטים וכלב, בעוד שאני אשאר כנראה עם החתולים.

• טורים וסיפורים במדור גאווה