מפיילין ועד גאידמק: הציטוטים שעשו את 2008

מה לא עשו פרקליטיו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, כדי לקעקע את עדותו של היהודי אמריקני משה (מוריס) טלנסקי? ניסו להציג אותו כאדם לא אמין, כזקן מבולבל, כסוג של תמהוני שנגרר לתוך מערבולת שיצרו גורמים המבקשים להפיל ראש ממשלה מכהן. קטעי וידאו של טלנסקי מקשקש בחקירות, סותר את עצמו, מעלה נשכחות במפגשים עם יצחק רבין, הציפו את כלי התקשורת. אך גם לפרקליטיו של טלנסקי היה ארסנל וידאו משלהם: ברכת יום הולדת מצולמת, שהעניק אולמרט לטלנסקי לפני חמש שנים, בה הוא מברך את חברו הטוב מויש, במילים חמות במיוחד. "זה נהדר ותמיד מועיל להיות חבר שלך, אני תמיד מקבל יותר ממה שאני נותן".  

תשעה חודשים לאחר שנמלט מישראל, כשהוא מותיר אחריו חובות כבדים ומאות רוכשי דירות מיואשים שאיבדו את כספם, הוסגר בועז יונה, מנכ"ל ובעל השליטה הנמלט של קבוצת הבנייה חפציבה, לישראל. על כבש המטוס מאיטליה, בדרכו ארצה, פצח יונה במונולוג זועם כנגד כלי התקשורת, שהציגו אותו, לדבריו, כגנב. אחרי שהשווה עצמו לא פחות ולא יותר לצורר הנאצי אדולף אייכמן, הוכיח יונה שאיבד לא רק את הונו, כי אם גם את הראש ואת הפרופורציות.

בבחירות הקרובות לכנסת יתברר האם היו הגמלאים אפיזודה חולפת בפוליטיקה הישראלית, או שיותר מכך. מה שברור הוא שהם הפתיעו את כולנו - לטוב ולרע. מי האמין שחבורת הגמלאים החביבה תייצר כל-כך הרבה כותרות? מה לא היה לנו שם? תככים, מאבקים אישיים, פילוגים ואפילו הערות מעליבות נגד נשים. בהסבר מגוחך ושוביניסטי להפליא, במסגרת דיון בהנהלת הקואליציה, אמר ח"כ משה שרוני כי העוזרות הפרלמנטריות צריכות לענוד סיכות בצורת ציפור - כי כמו הציפורים, או שהן נותנות או שהן עפות. שרוני התנצל, הסביר שדבריו סולפו ובסך הכול אמר משהו לחבר. בסוף הוא עף בעצמו מהגמלאים, והוא אפילו לא ענד סיכת ציפור.

עוד פנינה מבית הגמלאים. על מאבקם ופועלם של הפרלמנטים המבוגרים בכנסת ה-17 האפילה ההתקוטטות הבלתי נפסקת בין חבריה, שניפקה לא מעט כותרות יוצאות דופן בסגנונם. אפילו בכינוס שערכה המפלגה לדון בתדמיתה ובצניחתה לא הצליחו חברי הכנסת יצחק גלנטי ומשה שרוני לנצור את לשונם. על "הברכה" המסוגננת שהטיח גלנטי בשרוני, השיב לו האחרון: "קפוץ לי". אפשר לומר הכול על הגמלאים, רק לא שהם שכחו את הסלנג של שנות ה-80'.

מחמאה מכיוון לא צפוי חיכתה לשרת החוץ ציפי לבני, עם היבחרה ליו"ר מפלגת קדימה. העיתון הממסדי הסורי, תשרין, הקדיש את מאמר המערכת שלו ללבני, תחת הכותרת "הציפור החדשה של ישראל", והציגה כמועמדת המובילה להיכנס למועדון ראשי הממשלה. "הגברת הזו מחזיקה בכל המרכיבים והתכונות שמכשירות אותה לכבוש את המשרה הרמה הזו", נכתב במאמר. לא בטוח מה חושבת לבני על כוונותיהם של הסורים. על טעמם האישי, סביר שאינה חולקת.

מי אמר שזה רק ספורט? נשיא המדינה, שמעון פרס, מגלה לא פעם את כשרונו כפייטן בלתי נדלה. הפוליטיקאי הוותיק בישראל התקשה להסתיר את התרגשותו מזכייתו של הגולש הישראלי, שחר צוברי, במדליה המיוחלת באולימפיאדת בייג'ין. הוא הסביר כי אומה שלמה חיכתה לזכייה בעיניים כלות, עד שהמשיח החדש גאל אותה. מעניין איזה משפט פומפוזי יותר היה הנשיא שולף אם צוברי היה מביא את הזהב.  

האמת שזו היתה הרמה להנחתה. כששרה פיילין, המועמדת השנויה במחלוקת של הרפובליקנים לסגנית הנשיא, העידה על עצמה שהיא "פיטבול עם אודם", חרג ברק אובמה מהסגנון האלגנטי שאפיין אותו, והנחית עליה פאנצ' שאפילו הכותבים השנונים של סאטרדי נייט לייב לא יכלו לו. הרפובליקנים זעמו ודרשו התנצלות, מטה אובמה הסביר כי לא התכוון כלל לפיילין, אבל המסר היה ברור. אדום על גבי ורוד. 

מי אמר שמצב החינוך בישראל בכי רע? תוצאות מבחני התלמידים בישראל אמנם נמוכות במיוחד, אבל לפחות שרת החינוך יולי תמיר ומנכ"לית המשרד לשעבר, ח"כ רונית תירוש, הצליחו לרשום הישג יוצא דופן - כשבמו פיהן הורידו את רמת הדיון בוועדת החינוך לשיא של שפל. "היא קראה לי חתיכת חרא", אמרה-צעקה תירוש. "לא אמרתי את זה, אמרתי שאני מנקה את הזבל והחרא שהשארתם", הסבירה-תירצה תמיר. יו"ר הוועדה, מיכאל מלכיאור, רחמן בן רחמן, ויתר לשתיים, במקום לזמן בדחיפות את ההורים או לשלוח אותן להביא פתק מהמנהלת. לפחות שהיה מבקש מהן לכתוב על הלוח 200 פעם: "אתנהג יפה בדיון, אתנהג יפה בדיון, אתנהג יפה בדיון".

על זה אומרים - אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. רקטה שנורתה לעבר אשקלון פגעה ישירות במרפאה בקניון חוצות, ופצעה 15 בני אדם, בהם ארבעה באורח קשה. בדיון שנערך למחרת בקבינט סיפר תושב העיר, השר לבטחון פנים אבי דיכטר, על החוויה הקשה: "הייתי צריך לקחת את אמא שלי למרפאה בקניון למחרת היום. בערב צלצלתי אליה ואמרתי לה שלא הולכים מחר. היא שאלה האם התור התבטל, ואמרתי לה: המרפאה מבוטלת".

מה לא אמרו על הנשיא האמריקני היוצא, ג'ורג' בוש. שהוא לא חכם במיוחד, שאין לו מושג ירוק בניהול העולם, שהוא הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארה"ב, שהוא הותיר אחריו אומה בקריסה - מלחמות ומשבר כלכלי. בוש ספג הכול וחייך. אבל דבר לא הכין אותו לחוויה המשפילה, רגע לפני שהוא מסיים את כהונתו כנשיא - נעל שהשליך לעברו עיתונאי זועם בעיראק, וכמעט שפגשה את פניו. בוש, באינסטינקט של רוכב רודיאו, חמק מהנעל ברגע האחרון ואחר-כך אפילו התבדח על כך והסביר לנוכחים שמדובר בנעל מידה 44. הוא לא הבין שהבדיחה היא עליו. שהוא יצא נעל.

שגריר מצרים בישראל לשעבר, מוחמד בסיוני, לא תיאר לעצמו שדבריו בכנס שנערך בספריה הלאומית במצרים, יזכו לכזו תהודה, כששיתף את הנוכחים בחוויותיו כשגריר בישראל. בסיוני הביע את דעותיו על הפוליטיקאים הישראלים והחברה הישראלית, ואף גילה דברים מחדר הישיבות של הנשיא המצרי מובארק. אחד מהם הוא מפגשו של הנשיא עם מנהיגה הרוחני של ש"ס, הרב עובדיה יוסף. רק דמיינו איך הגיב מובארק כשלחדרו נכנס הרב בגלימה ומשקפי שמש, האם גם את נשיא מצרים כיבד הרב בטפיחת חיבה כואבת על הלחי? את הפגישה סיכם הנשיא המצרי במילה אחת – "מוזר".

השגריר בסיוני לא נותן לראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, הרבה סיכוי לחיות. בנחישות ורגישות הוא בורר את מילותיו כדי לתאר את מצבו הרפואי של שרון.

עוד לפני שמצאה את עצמה נדחקת מצמרת הרשימה לכנסת, כשאיבדה את מקומה כאישה הראשונה של הליכוד, לקחה לימור לבנת, הידועה בחריפותה, חלק פעיל במאבק בקדימה, לקראת הבחירות. בעקיצה מתחת לחגורה, חבטה ביו"ר קדימה, ציפי לבני, ובחיים רמון, כשבחרה להשתמש במשחק מילים כדי לתאר את ניסיונותיה של לבני להשאיר את רמון, האיש והנשיקה האסורה, במפלגה.

דברים קשים הטיח יו"ר העבודה, אהוד ברק, במי שזיהה כיריבתו הגדולה במאבק על קולות הבוחרים, ציפי לבני. ואולם כינוי אחד, סתמי כביכול, הותיר את הרושם העז ביותר - כשבחר ברק להציג את לבני בשמה המלא, "ציפורה לבני", במעין זלזול אופייני למאצ'ו טיפוסי.  

את הביטוי שהפך שגור בפיו של כל אוהד ספורט ממוצע, טבע מי אם לא ארקדי גאידמק, האיש והכותרות, שהולך ונעלם מהחברה הישראלית והתרבות הישראלית באותה מהירות שבה חדר לתוכן. בראיון טלוויזיוני תועד גאידמק כשהוא צופה במשחקה של קבוצתו, בית"ר ירושלים, ומאבד את קור הרוח כששמעון גרשון מחמיץ פנדל. "פוצ'ימוי גרשון?" שב וזעק גאידמק ברוסית, "פוצ'ימוי?". נו גרשון, למה?  

אהבה עצמית אף פעם לא חסרה לגאידמק, שהתפאר ביכולתו להפוך בתוך זמן קצר לאחד האנשים המפורסמים בישראל, בזכות הונו ואישיותו. הבעיה היא, כשהאמין שסלבריטאות היא חזות הכול, וחשב שיוכל להמליך את עצמו בקלות לראשות עיריית ירושלים. אלא שבחירות לראשות עיר הם לא "כוכב נולד" והתושבים לא מצביעים ב-SMS. שמו של גאידמק אולי מופיע שני מיליון פעם בגוגל, אבל רק כמה אלפי ירושלמים הצביעו עבורו. לברקת, לעומת זאת, יש כבר יותר מ-16 תוצאות, וגם משרד בבית העירייה. 

השר הערבי הראשון בישראל, ראלד מג'דלה, הוזמן כאורח הכבוד של תחרות מלכת היופי של המגזר הערבי בשפרעם. עוד לפני שהספיקה המנצחת סטפני זקאק מיפו, להצהיר שהיא רוצה להביא שלום עולמי ולפתור את בעיית הרעב בעולם, גנב לה השר מג'דלה את ההצגה, כשהביע דעתו על מעמדה של האישה בחברה המודרנית. "חשוב להעלות את הנושא על סדר יומה של הציבוריות הערבית בישראל, ולקדם נושא שנוי במחלוקת בין החברה הערבית המסורתית למודרנית", אמר מג'דלה, ובאותה נשימה הוסיף שאישה שבוחרת בקריירה ומזניחה את מקומה בבית, הורסת את הבית.  

משה פייגלין, יריבו הבולט של היו"ר בנימין נתניהו, האמין בכל ליבו כי בסוף גם ביבי יצטרך להשלים עם העובדה שה"פייגלינים" הם כוח מרכזי בליכוד, שאי אפשר לבטלו. בכנס תמיכה בו, שנערך על רקע איומיו של נתניהו שלא לתמוך בפייגלין, "מחל" פייגלין על כבודו והושיט את ידו לנתניהו להליכה משותפת בבחירות. פייגלין, שכבר קיבל סטירה, לקח נשימה עמוקה והפנה את הלחי השנייה. בסוף גם שם הוא חטף סטירה מצלצלת, כשגילה שנדחק, בתרגיל משפטי, למקום לא ריאלי ברשימה לכנסת.  

נכון, אסור להסתמך על הסקרים. ונכון, סקרים אף פעם לא מדייקים. ונכון, למרות הפער הגדול שהיה בסקרים בין ציפי לבני לשאול מופז, בסופו של דבר הקרב על ראשות קדימה הוכרע ב1.1% בלבד. אפשר לומר הכול על משמעות הסקרים בפוליטיקה הישראלית, ועדיין – מעולם לא נשמע ניתוח כה מדוקדק, כה ברור וכה נהיר כמו זה שהעניקה השרה רוחמה אברהם לאחת מרשתות הטלוויזיה, רגעים ספורים לאחר פרסום תוצאות הסקרים בפריימריז. השרה שטבעה את האמרה האלמותית "אם אין סוכר שיעשו ריבה", עושה זאת שוב – עם עוד אמרה מנצחת. והמבין יבין.

אפרופו סקרים, איך אפשר לשכוח את ההצהרה הכי תמוהה שנשמעה מפי מועמד בפוליטיקה אי פעם? שאול מופז היה בטוח בניצחונו בבחירות לראשות קדימה, כל כך בטוח, עד שלקח הימור אמיץ, שמע לעצת אחיתופל של אחד היועצים, והצהיר בריש גלי, במסיבת עיתונאים דרמטית, כי הוא יכול לנבא במדויק את תוצאות הבחירות במפלגה – מה זה מדויק? בדיוק של שבע עשיריות האחוז. זה לא עבד. הממממ, אולי פשוט לא ספרו נכון את הקולות? 

תודו שאילן גילאון היה חסר בשנים שבהם היה מחוץ לפוליטיקה. פיו של הפוליטיקאי המיוחד ונטול האגו הזה, האיש שמעיד על עצמו כאדם פשוט שמכין ריבות, תמיד הפיק מרגליות – כשרק הייתה לו הבמה לכך. אחרי ניצחונו הגדול בפריימריז במרצ, הוא ניפק אמירה משועשעת – כששיחרר לאוויר הצהרה, על גבול הנונסנס. נו, אז מה לגמל ולפסנתרים? אם לא הוא, אולי רוחמה אברהם תוכל להסביר.

דבר אחד אפשר לומר בביטחון על מושלת אלסקה, שרה פיילין, שהתמודדה על משרת סגנית הנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית בארה"ב – היא הוסיפה הרבה חן והומור למרוץ המסקרן על נשיאות ארה"ב. את המשפט שהכי מזוהה איתה: "אני רואה את רוסיה מהבית שלי", דווקא לא היא אמרה, אלא החקיינית, טינה פיי, באחד המערכונים הבולטים של סאטרדיי נייט לייב, אבל היא זו שיצקה את הבסיס לציטוט המופלא.

עוד משפט נפלא מבית היוצר של מרצ: אבשלום וילן, שנדחק למקום הרביעי בפריימריז, התבקש לנתח את התוצאות, והגדיר מחדש, בנימה אישית, את חוקי הגרביטציה.

במציאות הגלובלית, תהליכים חברתיים הפועלים במקום אחד, משפיעים במקום אחר – תשאלו את ראש עיריית באר שבע היוצא, יעקב טרנר, שמצא סיבה להפסד שלו בבחירות לראשות העיר. מה ברק אובמה היה אומר אם היה יודע מה גדול היה כוחו והשפעתו, בבחירות המוניציפאליות בבירת הנגב? Yes he could!