שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    כל-כך מנומס, כל-כך שמאל, כל-כך כלום

    עד כדי כך מיישרות המפלגות קו ב"נחישות" ו"פטריוטיות", שהבחירות נראות פשוט מיותרות. ואולי החריקות של מבצע קרקעי יהפכו את התמונה?

    זהו מאמר על שלוש אקסיומות. ככל שמתקדם המבצע בעזה, שבינתיים התבגר והפך למלחמה בתיאור העיתונאי שלו, הולך ופוחת הצורך בבחירות. שלטי החוצות של המפלגות נראים יותר ויותר ככרזה אחת אחידה, ואפילו הבעות הפנים של המנהיגות והמנהיגים נראות זהות לחלוטין: נחושות, אסרטיביות ופטריוטיות, כמו שמתחייב בעיתות מלחמה. אם כך, אולי כדאי להתמיד ולהאריך את המערכה עד ל-20 בפברואר ובעצם לבטל את הבחירות, כדי לחסוך הרבה הוצאות הבל על מערכת תעמולה מתישה, תגרנית ונגטיבית, שאינה משנה בין כה וכה את דעתו של אף אחד. אפשר ליצור כאן תקדים היסטורי מעניין: מלחמה שמוזילה הוצאות למדינה המעורבת בה, במקום לייקרן. במחשבה נוספת, אולי כדאי להאריך את המערכה על עזה בעוד כמה שנים ולחסוך הוצאות גם למערכת הבחירות הבאה, שלבטח תגיע. ככה זה: מערכה דוחקת מערכת.

     

    וכך לאט-לאט הופכת החברה הישראלית לחברה א-פוליטית, משוללת בחירה אמיתית בבחירות לכנסת. כאשר מעל ל-80% מצדיקים את המבצע בעזה ללא היסוס וללא פקפוקים (לא רק בדרך אלא גם ביעדים ובהשלכות האפשריות), וכל המפלגות כמעט מיישרות קו - אז אין למעשה אלטרנטיבה רעיונית ולא מוסרית. יתרה מכך: ה-20% שכן מעלים השגות נדחקים מיד מהבמה הציבורית, דעתם נפסלת מראש כבלתי לגיטימית, בלתי רלוונטית וכן... בלתי פטריוטית. במצב כזה מצטרפת אל האי-פוליטיות המתגבשת גם בת בריתה הטבעית, האנטי-דמוקרטיה.

     

    זאת מפני שהיגיון ה"להתאסף סביב הדגל" פועל פה שעות נוספות. כאשר אומתך בלחימה, אתה מצטרף למאמץ העימות ללא קשר למצבך הסוציו-אקונומי, דעתך הפוליטית, מיקום מגוריך או מוצאך העדתי, הדתי והמיני. זוהי האקסיומה הראשונה. פטריוטיזם ולאומיות קופצים לראש סולם הערכים; הומניזם ואוניברסליות ממתינים בפינה עד יעבור זעם.

     

    המפלגות הפוליטיות, שהתגודדו על קו הזינוק לקראת המירוץ לבחירות, מחקות האחת את רעותה בדבר שבח לנחישות ולמקצועיות של חיילי צה"ל (אך נזהרות שלא להחמיא בטעות ליריב פוליטי פוטנציאלי) וממהרות ליישר קו בהכרזות מיליטנטיות ואסרטיביות לגבי נחיצות הפעולה וחיוניות המשכיותה עד להשגת כל היעדים. יש מפלגות שמצטרפות לחדוות הגיבוי בקלות יתרה, ויש שיותר מתקשות. למפלגות הימין אין שום בעיה לנפנף בדגלי הפטריוטיות והגאווה הלאומית, והן חשות בבית ברטוריקה כזאת. גם מפלגות המרכז, נניח קדימה והעבודה, אינן מתלבטות יותר מדי אם לאמץ את הקו האחיד של השיח הפוליטי בתמיכה נלהבת במבצע, ולו רק בשל הנימוקים הבטחוניים. מי שנתפס פה המום ומבולבל כמו צבי טועה מול פנסי מכונית הוא השמאל.

     

    השמאל ציוני - מרצ פלוס תנועת השמאל החדשה - מצוי שוב בין הפטיש והסדן; בין הסלידה מהכוחנות האלימה לדמי החבר לקוממיות הלאומית; בין השאיפה האוניברסלית לבין הנאמנות הלוקאלית; בין ההישענות על הקהל הקבוע - לפזילה לקהל חדש. כך הם ניצבים אובדי עצות אל מול בליל ההתייחסויות והתגובות של שאר המפלגות, ותוהים כיצד להגיב. לבסוף הם משגרים את האמירה הלא-מזיקה של "אוקי הפצצנו, עכשיו בואו נפסיק": לא גינוי למה שנעשה, לא שמחה לקראת מה שעלול להתרחש. כל-כך מאופק, כל-כך מנומס, כל-כך שמאל, כל-כך כלום.

     

    בינתיים מתחפרים כולם לקראת השלב הקרקעי. זו עלולה להיות נקודת המפנה
    באהדה הכללית למבצע ובתמיכה הגורפת באופנסיבה על החמאס. זוהי האקסיומה השנייה: כולם מזדהים עם המנצחים וממהרים לקפוץ על עגלת ההצלחה. כאשר מתחילים החריקות, העיכובים ועוגמות הנפש - נוצרים החרכים הראשונים בחומת ההסכמיות ומתחילות להתעופף ההאשמות, ההטחות וההעלבות. אבל האי-הסכמות שיעלו לא יהיו על המהות או על המטרה במלחמת עזה - אלא על הדרך, על המינון ועל האינטנסיביות, כשהמתווה הכללי עלול להזכיר כל מיני מבצעים אחרים בהיסטוריה, שצמחו להם בהדרגה למלחמות ומשם למלחמות מתמשכות.

     

    ההיגיון האומר: "אם כבר התחלנו, ואם כבר נכנסנו, בואו נמשיך, כי אם נפסיק עכשיו, לא נשיג דבר, ואם כך, מדוע התחלנו בכלל?" - הוא היגיון תעתועים, שמוליך בכחש את כל הדוגל בו. מפני שכל אחד יודע מתי ומדוע הוא מתחיל קונפליקט, אבל סיומו של קונפליקט - בשל הדינמיקות החמקמקות שלו - לעתים נדירות נתון בידינו. וזוהי האקסיומה השלישית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים