ליקויי החשיבה של המפקדים

מלחמת עזה הראשונה עומדת בצילה של מלחמת לבנון השנייה. המדינאים והמפקדים פועלים על-פי הלקחים, כפי שלמדו בדו"ח וינוגרד או מנסיונם האישי.

בנושא מטרת המלחמה הלקח ניכר היטב. המטרות של המלחמה בלבנון היו יומרניות מאוד ולא הושגו, ולכן הוגדרה הפעם מטרה צנועה: "לשנות את המציאות הבטחונית".

בנושא הדרך להשגת המטרות לקח חשוב ממלחמת לבנון השנייה היה אי-מוכנותם של הגייסות. לכן מאז המלחמה נעשה מסע מזורז של אמוני היחידות והכנתם למלחמה. אולם נראה כי לא תמיד לימוד לקחי המלחמה הקודמת די בו כדי להגיע למסקנה נכונה.

כך, למשל, הגדרת המטרה "לשנות את המציאות", גם אם מוסיפה לה מדי פעם תוספות, אמנם אינה יומרנית כמו קודמתה אבל היא הגדרה נבובה. כל מלחמה משנה מציאות, אם רוצים בכך ואם לא, לעתים מעט לעתים הרבה, אך המציאות משתנה.

נראה כי הגדרה זו נולדה כתוצאה מקושי מסויים. המטרה הרצויה היא סילוק החמאס מעזה, אך יש ספקות אם ניתן הדבר להשגה, ולכן הסתפקו בהגדרה שמתאימה לכל תוצאה. תמיד אפשר יהיה לטעון שהמציאות השתנתה.

מה בכל זאת ניתן היה להגדיר כמטרה? מוטב להתחיל בדרך השלילה. לא נוכל להפוך את הפלשתינאים בעזה לאוהבי ישראל. גם לא אפשרי לסלק שלטון שנבחר באופן דמוקרטי ומשקף את רצון העם. כל שלטון שנכתיר אנחנו במקום ה"חמאס", ישען על כידונינו ויופל בהזדמנות ראשונה.

מהי איפוא מטרה סבירה? אם איננו יכולים לסלק את הנחש מסביבתנו, צריך לפחות לעקור את שיניו. כלומר המטרה צריכה להיות פירוז הרצועה. צריך להבטיח כי כל הטילים והפצמרים יעלמו מן הרצועה. מטרה זו מכתיבה שליטה מחדש בציר פילדלפי. שליטה כזו מחזירה אותנו ללקחי התקופה שלפני ההתנתקות. ההחזקה בציר עלתה בקרבנות רבים ולא הצליחה למנוע את חפירת המנהרות. זו נקודת תורפה בתולדות צה"ל והפעם צריך לתקנה.

אם חיל האוויר יכול להרוס מנהרות רבות בתקיפה אווירית, ודאי אפשר לעשות זאת כאשר שולטים בציר, בתנאי שמרחיבים אותו במידה הדרושה. כלומר, פירוז הרצועה מחייב שליטה בציר פילדלפי על-ידי כוח שיש לו יכולת למנוע חפירת מנהרות במחיר סביר. אפשר להטיל זאת על צה"ל או על כוח בינלאומי יעיל בתנאי שקודם לכך צה"ל יוצר את התנאים הנדרשים לכך.

מנושא מטרת המלחמה צריך לעבור לדרך שנבחרה. אפשר להבין מדוע מתלבטים הקברניטים בנושא תקיפת השטחים הבנויים ברצועה. מתקפה כזו, אם רוצים שתנוהל באופן צבאי מקצועי ללא הקרבה מיותרת של חיילי צה"ל, מחייבת הרס נרחב בשטחים הבנויים. הרס כזה עלול להיות כרוך בפגיעה רחבה מאד באוכלוסיה הפלשתינאית, במידה שתפגע במעמדנו המוסרי בתוכנו ובעולם כולו. יתרת על כן, הרס מסיבי פירושו פגיעה בכל תשתית המים, החשמל והביוב של הרצועה. מאות אלפי פלשתינאים יישארו ללא קורת גג, מזון ומים והאחריות לשלומם תוטל עלינו ככוח כובש.

בשל נימוקים אלה ברורה ההסתייגות ממבצע קרקעי לכיבוש הרצועה כולה וביעור החמאס מתוכו.

אם מצרפים את ההגדרה של המטרה כ"פירוז" הרצועה, אל הספקות ביחס למבצע כולל של כיבוש הרצועה, המסקנה היא כי בטווח נראה לעין המטרה של פירוז והדרך של פיקוח ובקרה על הכניסה לרצועה תהיה הדרך היחידה לשינוי אמיתי של המציאות, וגם מטרה סבירה מבחינה בינלאומית.

גם אם תוגדר נכון המטרה והדרך, עדיין נותרת שאלה פתוחה. אין ספק כי המנהיגים והמפקדים למדו את אחד הלקחים של מלחמת לבנון השניה – צריך לאמן היטב את הגייסות. אולם היה גם לקח מרכזי נוסף. לא רק הגייסות לא היו מוכנים, גם רמת החשיבה של המפקדים הבכירים היתה לקויה. מן הדווחים אפשר להתרשם כי הלקח הראשון תוקן. אין לנו עדיין הוכחות שגם השני תוקן, ועל כן הפיקוד הבכיר של צה"ל צריך לזכור שהוא עומד למבחן קשה ביותר – לנוכח המשימות הקשות והסבוכות רק חשיבה מקורית ויצירתית יכולה להביא להשגת המטרה במחיר סביר צבאי ומדיני.

 ד"ר יעקב חסדאי, אלוף-משנה (מיל'), היסטוריון ומשפטן