רגע לפני האיוולת

המלחמה בדרום נפתחה תוך הסכמה נדירה בהיקפה בישראל. זה לא היה כך במלחמות קודמות. מי שיקשיב בזהירות למחאת הציבור הערבי בישראל ישמע גם שם – נחבאת מעט – את ההבנה שהירי המתמשך של החמאס על אזרחים הוא בלתי נסלח.

באשר לציבור היהודי – יש כמה עיתונאים מקובעים שכותבים כבר 20 שנה אותו מאמר עצמו. בשבילם ירי על ישראלים הוא אף פעם לא פשע-מלחמה שמחייב הפעלת טייסים, אך ירי של ישראלים הוא תמיד פשע-מלחמה שמחייב גינוי טייסים. אבל אלה היו קולות מעטים במיוחד בימים הראשונים. לא היו עצומות. ההפגנות היו זעירות. גם הנימוקים שהעלו המגנים לא מעמיקים ולא ראויים אפילו להתמודדות מחשבתית. הפעם דיבר מחנה השלום הישראלי ברובו הגדול בקול אחד: זאת מלחמת אין ברירה. אבל התמונה משתנית בסוף השבוע. המחאה מתחילה להתרחב.

הסירוב של הקבינט לקבל את ההצעה הצרפתית היה רגע התפנית. חשוב יותר: הוא היה טעות בניהול המלחמה, אבל לא כדאי לזלזל גם במחיר שיהיה לשבירת ההסכמה. מלחמה שמתנהלת בהסכמה היא מלחמה מסוג אחד, ואילו מלחמה שמתנהלת תוך הפגנות גדולות, תוך כדי ויכוח ציבורי נוקב על מה נהרגים ועל מה הורגים, היא מלחמה מסוג אחר לחלוטין.

יכול להיות שהסירוב להצעה הצרפתית הוא טקטיקה, ותוך יום-יומיים תקבל הממשלה הצעה בכיוון דומה. אבל אם הסירוב יימשך ויעמיק, יצא מחנה השלום הישראלי לרחובות.

השאלה הגדולה וגם הפשוטה היא מה מטרת המלחמה. בעיני מחנה השלום הישראלי יש למלחמה הזאת מטרה אחת ויחידה: הפסקת אש יציבה. צריך היה לצאת למלחמה כי החמאס ירה על אזרחים, ולא היתה דרך להפסיק את הירי אלא באמצעות מלחמה. לא צריך היה לצאת למלחמה בגלל האידיאולוגיה של החמאס, או בגלל הכוונות ארוכות הטווח שלו להשמיד את ישראל, או בגלל שהוא צובר נשק. גם המצב הנורא שבו נתון גלעד שליט מחייב טיפול יומם ולילה, אבל הוא איננו "קאזוס בלי", סיבה להכריז מלחמה. ועל פי כל הסימנים אפשר להגיע להפסקת אש יציבה בלי כניסה קרקעית.

כי מלחמה היא הכלי האחרון שמשתמשים בו, ורק בלית ברירה. לא הכלי הראשון ולא הכלי החמישי. רק האחרון. כל עוד אפשר לעשות משהו, אפילו קטן, ולהימנע מן הזוועה שבמלחמה, מן החובה להימנע. מה עוד שכל המטרות הנכבדות האלה לא ניתנות להשגה על ידי מלחמה. אי אפשר לשנות אידיאולוגיות על ידי כיבוש, ואי אפשר להביא דמוקרטיה על כידונים. הכישלון בעירק של המעצמה החזקה בעולם מעיד על כך כמאה עדים. וגם, למרבה הצער, מלחמה לא יכולה להחזיר הביתה שלושה חטופים או חטוף בודד.

כניסה קרקעית בלתי הכרחית תעניק יתרון דווקא לטרור של החמאס, ותחזיר אותנו אל הכישלון של מלחמת לבנון השניה, שגם היא התחילה בסיבה מוצדקת אבל הסתיימה באיוולת צבאית שהחלישה את ישראל.

השאלה הפשוטה היא האם אנחנו נלחמים כדי להפסיק את הירי, או כדי להביס את החמאס. במקרה הראשון – יש הסכמה. במקרה השני – אין הסכמה, וייפתח מאבק ציבורי.

שום דבר לא היה נגרע מן האופציות הצבאיות שבידי ישראל אילו נענינו להצעה הצרפתית. אילו הפסקנו את הירי חד-צדדית, ורק ל-48 שעות, התוצאה היתה אחת מן השתיים: החמאס היה ממשיך לירות, או מפסיק לירות. אילו המשיך לירות, היינו מצוידים בתמיכה בינלאומית (וגם ערבית, בשקט) להרחבת הלחימה. ואילו הפסיק לירות – היינו מדגישים שהפסקנו רק ליומיים, ואחריהם אנחנו מבקשים ערבויות להפסת ירי ארוכת טווח. אילו הסכמנו להצעה, היינו משאירים את היוזמה – גם המדינית – בידינו, ומבהירים שכוונותינו צנועות, אבל תקיפות.

דחיית ההצעה הצרפתית עלולה לסמן משהו הרבה יותר עמוק: רצון שלא להסתפק בהפסקת אש יציבה. כאשר מחנה השלום הישראלי דורש להסתפק בזה, הוא לא מחליש את המלחמה הזאת אלא מחזק אותה. מי שמציב מטרות לא ריאליות – יסיים את המלחמה בדם שיישפך לשווא בשני הצדדים ובתחושת כישלון. אם מחר מחרתיים נקבל הצעה דומה, אולי של ארה"ב, אולי של הליגה הערבית – נדע בבהירות לאן פניה של הממשלה: לסיום מהיר של מלחמה צודקת או למהדורה נוספת של האיוולת בלבנון.

פרופ' נסים קלדרון מבקר ספרות ומרצה באוניברסיטת בן גוריון