יש קשר בין הפעולה הצבאית למדיניות?

המבצע בעזה מתנהל נכון לעכשיו באופן מוצלח ומרשים, ונראה כי רבים מהלקחים ממלחמת לבנון השנייה מיושמים בהצלחה. אך ישנו נושא חשוב שספק אם אכן שופר: הקשר בין הפעולה הצבאית למדיניות. לנושא זה ישנם שני ביטויים - הגדרת המטרה והאופן בו מנהלים את ההליך המדיני.

המשפט החשוב ביותר בכל פקודת מבצע צבאית הינו הגדרת המטרה, שהיא למעשה התשובה לשאלה מה רוצים להשיג בסיום המבצע. אין זה הכרחי לשתף את הציבור ובטח שלא את האויב בתשובה לשאלה, אך לא נכון להתחיל מבצע צבאי, ובוודאי שלא לנהל אותו לאורך זמן מבלי שמקבלי ההחלטות ידעו זאת. יותר מכך, גם אם ישנו ויכוח על שאלת מפתח זו, הוויכוח צריך להסתיים באמירה ברורה. אמירה ברורה משמעותה שהמטרה היא א' ולא ב'.

למבצע בעזה יכולות להיות שתי מטרות שונות, שמתכנסות למשפט הכללי של "יצירת מציאות ביטחונית טובה יותר": האחת, להגיע להסדר כזה שבסיומו יימנע ירי על ישראל למשך שנים ארוכות, והשנייה היא יומרנית יותר: למוטט את שלטון החמאס בעזה.

שתי המטרות שונות זו מזו ולתשובה הנבחרת יש השפעה ישירה הן על אופי הפעולה הצבאית והן על אופן ניהול המערכה המדינית.

אם רוצים לבחור את המטרה הראשונה, לא נידרש לכבוש את כל הרצועה ואפילו לא את רובה. המטרה תושג בראש וראשונה בשל המחיר שהחמאס משלם וההרתעה שתיווצר בעקבות זאת. מבחינה מדינית אין צורך למשוך זמן. הלחץ שכבר קיים מאפשר להגיע לסיום המבצע והשגת המטרה תוך מספר ימים.

אם בוחרים במטרה השנייה הרי שהמבצע הקרקעי המצומצם לא מספיק. נידרש להרחיב ולהעמיק אותו הן במושגי שטח והן במושגי זמן. מבחינה מדינית נידרש להדוף כל יוזמה להגיע להסדר שכן הסדר משמעותו שהחמאס לא התמוטט.

האופן בו מנהלים תהליך מדיני חייב הסבר. הוא מורכב לאין שיעור מהנושא צבאי. ב"מגרש" הצבאי ישנם רק שני שחקנים, ישראל והחמאס המנהלים ביניהם 'משחק סכום אפס'. כל צד רוצה לפגוע מה שיותר ולהיפגע מה שפחות. במגרש המדיני יש עוד הרבה שחקנים (הרשות הפלסטינית, מצרים, סעודיה, צרפת, טורקיה, ארה"ב ועוד) להן ישנם אינטרסים שונים ואף סותרים. מצד אחד קשה יותר למצוא את האופטימום המדיני ומצד שני מרחב האפשרויות גדול בהרבה.

בניגוד לעבר, אין כיום הרבה קשר בין התוצאה הצבאית להישג המדיני. ניתן היה לדעת עוד טרם המבצע מה תהיינה תוצאות התקיפה הראשונה של חיל האוויר ולכן את המערכה המדינית היו צריכים להתחיל לכל המאוחר עם תחילת המבצע, אך להכין אותה הרבה לפניו. זה כנראה לא נעשה. הכנה מדינית איננה הסברה. היא איננה מתוחמת לאמירות כמה החמאס הוא דבר רע וכמה המלחמה צודקת.

ליבה של ההכנה המדינית הנה הגדרה ברורה של האינטרסים הישראלים ותעדופם. מהו אינטרס? אינטרס איננו רק דבר שאני מעוניין בו. זהו דבר כה חשוב עד כי אני מוכן לשלם מחיר כדי להשיגו.

מהם האינטרסים של ישראל מול עזה?

נראה כי לישראל שלושה אינטרסים ברורים ועל פי הסדר הבא: ראשית, להבטיח מצב כי לא יהיה כל ירי מעזה לעבר ישראל. שנית, למנוע מהחמאס יכולת להבריח נשק. שלישית, להחזיר את גלעד שליט.

ואלו אמירות ישראליות, חלקן רשמיות, אינן מבטאות אינטרס אמיתי? ראשית, להחזיר את אבו מאזן למעורבות בשלטון בעזה. שנית, להפיל את שלטון החמאס. המציאות כיום, בה יש בעזה שלטון בעל אופי מדינתי, הנושא באחריות והחייב להיאבק על שרידותו הנה רצויה יותר מרוב התרחישים שעלולים לקרות אם שלטון החמאס יקרוס. שלישית, להבטיח כי מעבר רפיח בין מצרים לעזה יישאר סגור. זהו אינטרס מצרי ברור שעל קיומו מצרים צריכה לשלם. זהו לא אינטרס ישראלי.

לסיכום, אפשר להשיג הסדר יציב לאורך זמן הכולל שקט ממושך והסדר יעיל לגבול מצרים-עזה כך שיימנעו ההברחות. השקט יושג גם בעקבות שיקום ההרתעה וגם בשל ההזדקקות של החמאס לתמיכה כלכלית. הסדרת בעית גבול עזה מצרים תושג בעזרת לחץ על המצרים להסדר ביטחוני אחר ב"פילדלפי" ובתמורה תסכים ישראל שמעבר רפיח יישאר סגור וכי מישראל תמשיך לזרום האספקה החיונית לעזה.

מהו המחיר? המחיר הוא הכרה דפקטו כי החמאס שולט בעזה. כבר אמרנו: אינטרס הוא דבר שמוכנים לשלם עליו. עד מתי החמאס ישלוט בעזה? עד שהפלסטינים יחליטו אחרת.

מילה אחרונה על גלעד שליט: זהו כאמור האינטרס הישראלי השלישי. ניתן יהיה להכליל גם אותו בהסדר, אך רק במסגרת חילופי שבויים עם החמאס. יותר נכון לכלול אותו בהסדר כולל מאשר לדחות זאת לאחר כך.

אלוף (מיל') גיורא איילנד, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS