זה לא שהוא רכושני, הוא פשוט רואה שחורות
כשהיינו אמורים לטוס להודו, הוא ביטל את הכרטיסים ביום שלפני הטיסה וקנה במקום זה כרטיסים לאירופה. עשינו בסוף טיול הרבה יותר יקר, הרבה מעבר לתכנון שלנו. ואז היתה רעידת אדמה בהודו, בדיוק איפה שהיינו אמורים להיות. סיפור
השעון המעורר צלצל ב-08:30. לאחר ערב עם זוגות החברים שלו ואז לילה סוער של גוף ותשוקה, היה לה קשה להתעורר. היא התמתחה מתחת לשמיכה, לחצה על הנודניק וגנבה עוד עשר דקות של נמנום קל. שוב צלצול, והפעם פקחה את עיניה מיד. היא הניחה את כפות רגליה על הרצפה והתחילה לעשות את הריקוד הקטן הזה של חיפוש נעלי הבית בעזרת כפות הרגליים הערומות. היא נהמה לעצמה בגלל הקרירות שטיפסה במעלה עמוד השדרה שלה. נהמה דומה בקעה מכיוון השמיכה, כאילו עונה לה, למרות שאת מקורה אי אפשר היה לראות.
"למה את ערה בשעה כל כך מוקדמת?" הוא פלט בקול מחוספס וישנוני, "תחזרי לישון".
"אני לא יכולה". היא גירדה ממנו את השמיכה כדי לחשוף את ראשו, שנראה רק בזכות כמה קרני שמש קטנות שבקעו מהתריס המוגף. "קבעתי עם שירי בתשע וחצי. אחרי שמונה חודשים שהיתה בחו"ל מגיע לה שלא אאחר לה". היא נגעה באפו והוא הצטמרר.
"תבטלי, תחזרי להתכרבל איתי". יד צצה מהשמיכה, נכרכה סביב בטנה ומשכה אותה אל תוך השמיכה.
היא צחקקה. "טמבל, אני צריכה ללכת".
היא קמה, הדליקה את האור והתחילה להתארגן. בעיניים ממצמצות צפה בה נכנסת ויוצאת מהחדר, מתלבשת ומארגנת את התיק שלה.
"אתה לא צריך לעשות כלום היום?"
"כן, אבל רק בצהריים, יש לי פגישה עם גליה".
"איך אתה מצליח לישון כל כך הרבה? הייתי משתגעת".
"תיהני עם שירי. תמסרי לה ד"ש ו... תמרי" הוא הסתכל עליה במבט מוזר. היא כבר ראתה את ההבעה הזאת עליו אבל לא הצליחה לחבר אותה לשום מקרה קודם.
"ו...מה?" שאלה.
"את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?"
היא חייכה. "כן, אני יודעת", אמרה ויצאה.
היא נכנסה לבית הקפה, מצאה בעיניה את שירי ישובה ליד שולחן במרפסת ורצה לקראתה, כולה חיוכים. שירי נעמדה, פרשה זרועות ונתנה לה חיבוק חם ואוהב
.
"יוווו, איך התגעגעתי לשישי בבוקר איתך. כמה זמן עבר...". אמרה בשמחה תוך כדי חיבוק.
"גם אני התגעגעתי מותק. מיילים זה לא אותו דבר בכלל", אמרה שירי, כאילו נוזפת בה. "בואי בואי, שבי, נראה לי יש הרבה להתעדכן", אמרה והיטיבה את צעיף הצמר סביב צווארה. "ממש קר כאן!" הוסיפה.
"את כבר לא זוכרת מה זה קור הא?" אמרה תמר עם שמץ של קנאה בקולה. שתיהן צחקקו. "אין מה לעשות, ככה זה כשאת הולכת לרקוד על ספינה במשך שנה בכל מיני מקומות אקזוטייים בעולם".
"טוב, אז יאללה, ספרי לי מה חדש אצלך", אמרו שתיהן בו-זמנית ושוב צחקקו.
"נו, אז מה שלום אייל? כבר הציע?" שאלה שירי.
"לא... הוא לא ממהר לשום מקום. הוא אמר שיציע, אבל את יודעת, הוא לוקח את הזמן שלו ולא מדבר על זה יותר מדי". תמר נעצה מבט בקפה ההפוך שלה והרסה עם הכפית את הלב החום שהיה מעוצב בקצף הלבן.
"למה הוא מחכה?"
"לא יודעת. אולי שימצא עבודה שתספק אותו לקצת יותר מחודשיים-שלושה. אין לי מושג", אמרה תמר בהרכנת ראש, כאילו נבוכה מהשאלה.
"הוא עדיין לא עובד? עברה כבר שנה והוא עדיין באותו מצב? לא פלא שלא רצית לדבר על זה במיילים", אמרה שירי.
"הוא לא עובד. את יודעת שיש לו כסף ויש לו השכלה, הוא לא מודאג מעבודה. הוא אומר שהוא מעדיף לעשות את מה שכיף לו: תחביבים ולפנק אותי".
"כן אני יודעת, אבל כמה אפשר לחיות על פטנט אחד מוצלח שהמצאת?" שאלה שירי. "טוב, מה אני אגיד לך, העיקר שהוא עושה אותך מאושרת", אמרה ופלטה אנחה ארוכה.
"כן, העיקר שהוא עושה אותי מאושרת..." אמרה תמר ודעכה לתוך עצמה.
"אז את לא ממש מאושרת", אמרה שירי והזדקפה במקומה. "לי את עושה הצגות? נו, תשפכי, מה העניין?"
"מציקה לי העובדה שהוא לא מממש את הפוטנציאל שלו. יש לו כל כך הרבה לתרום לעולם, והוא מעדיף לא לעשות כלום. זה קצת מדכא אותי. מה גם שהוא התחיל טיפול פסיכולוגי לפני איזה שנה, קצת אחרי שאת טסת". אמרה תמר.
"טיפול פסיכולוגי? למה?" שאלה שירי.
"זוכרת שאמרתי לך שהוא קצת מגונן עלי מעבר לסביר? לא קנאי... פשוט דואג. באמת דואג. מכל הלב".
"נו.. מה הבעיה בזה? הוא אוהב אותך, לא?"
חשבתי לעצמי, אלוהים ישמור, על מי נפלתי
"אז הוא הסביר לי למה הוא ככה. שאלתי אותו למה הוא כל כך רכושני. את יודעת מה הוא אמר? שהוא רואה דברים רעים קורים לי והוא מפחד בשבילי. נשמע משוגע נכון?"
"די משוגע, כן".
"אז גם אני חשבתי לעצמי, אלוהים ישמור, על מי נפלתי. ואז נזכרתי שכשהיינו אמורים לטוס להודו, הוא ביטל ביום שלפני הטיסה וקנה במקום זה כרטיסים לאירופה. עשינו בסוף טיול הרבה יותר יקר, הרבה מעבר לתכנון שלנו. ואז היתה רעידת אדמה בהודו, בדיוק איפה שהיינו אמורים להיות".
שירי התחילה לצחוק. "בגלל זה הוא הולך לטיפול?"
"כן, הוא אומר שהוא רואה תאונות ואסונות שעתידיים לקרות. שיש לו תחושה מוזרה בכל פעם שמשהו הולך לקרות, שהוא לא יכול להסביר את זה. הוא גם אומר שזה מוּכּר בטבע, שיש חיות שיכולות להרגיש שעומדת לקרות רעידת אדמה או שעומד לפגוע ברק. חתולים, יונים, עכברים. ועוד משהו, לפני שבועיים הייתי צריכה לנסוע צפונה בבוקר. לפני שיצאתי מהבית הוא אמר לי לנסוע דרך כביש החוף. שאלתי למה, והוא ענה שהוא חושב ששם תהיה פחות תנועה בשעות האלה". תמר השתתקה. עכשיו קלטה איפה ראתה קודם את המבט שהיה לאייל באותו בוקר על הפנים לפני שיצאה מהבית.
"תמר, מה קרה? למה השתתקת?"
"קרתה תאונה. בכביש 4. רבע שעה אחרי שיצאתי מהבית. שמעתי בחדשות. תאונת שרשרת עם 12 הרוגים".
שירי התחילה לצחוק שוב. "את יודעת מה אני חושבת? שהוא דפוק בראש לגמרי. זה הכל צירוף מקרים. מה נראה לך? שיש לו כוחות על-אנושיים?" אמרה וצחוקה התגבר. "הבחור בטלן. אז מה אם יש לו כסף. וקנאי. ובטח גם אבא שלך לא אוהב אותו בגלל זה. והוא מורח אותך בגלל שהוא מתוסבך עם עצמו והולך לפסיכולוג. את צריכה לזרוק אותו ולמצוא לך מישהו רציני. את כבר בת 32. זה לא צחוק. את באמת רוצה ילדים ממנו
"פסיכולוגית", לחשה תמר.
"מה?"
"הוא הולך לפסיכולוגית, לא לפסיכולוג. איזה ד"ר גליה משהו".
"פסיכולוג, פסיכולוגית, למי איכפת?" אמרה שירי. "חמודה, אני מכירה אותך כבר יותר מ-20 שנה. אני יודעת מתי רע לך. ומותק... עכשיו רע לך. אני מצטערת, אבל כבר שנה אני לא פה ואת נותנת לעצמך להתפרק לגמרי. צאי ממערכת היחסים הזאת, שתמיד היתה מוזרה מדי לטעמי, ותמצאי לעצמך גבר טוב שיהיה אבא טוב".
"כן, חשבתי על זה מזמן, ואבא שלי באמת לא מבסוט מכך שאייל לא עובד כבר שלוש שנים. אני חושבת שאעשה את זה השבוע. אני אפרד ממנו השבוע", הכריזה תמר.
"הוא בטח לא יראה את זה בא. נוח לו ככה", אמרה שירי.
הן יצאו להסתובב בעיר כמנהגן, ולאחר כמה שעות נפרדו ליד המכוניות בחיבוק חם. שירי תפסה את כתפיה של תמר והסתכלה בעיניה: "תעשי את זה. את יודעת שאת צריכה לעשות את זה. אין לחץ, אבל את צריכה להיפרד ממנו".
"אני אעשה את זה", הנהנה תמר.
בהיכנסה לרחוב שלהם השומם בדרך כלל היא ראתה ממרחק משאית קטנה יוצאת מחניה בצד הדרך ונעלמת בפניה בסוף הרחוב. היא עלתה לדירתם, זרקה את המפתחות על השולחן ואת השקיות על הרצפה בכניסה לדירה. "בייב? איזה כיף היה עם שירי!" צעקה תוך כדי תליית המעיל. "רוצה שנאכל משהו?"
שקט.
"בייב?" היא הרימה את מבטה והתבוננה סביבה.
תחושת ריקנות מפחידה הציפה אותה.
"אייל???"
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
