זהירות, שמחה מוקדמת

עם ההכרזה על הפסקת אש חד-צדדית, הכריזו ראש הממשלה ושר הביטחון שכל מטרות המבצע בעזה הושגו "ואף מעבר לכך". אין ספק שיש מקום לשביעות רצון מהשלב אליו הגיע צה"ל, אך ההופעה הדרמטית מעוררת חשש מסויים.

החשש שראש הממשלה לוקה ב"שכרון נצחון" צריך היה להתעורר כבר בהופעתו המתוקשרת שבה תיאר איך "טיפל" בנשיא ארה"ב. סממני שכרון זה ניכרו גם בהופעתו עם ברק. "שכרון נצחון" זה יכול להועיל מבחינת המורל הלאומי, אולי גם לסייע בבחירות הקרובות, אך עלול להיות מסוכן בניהול המדינה בעתיד.

מצער אמנם להשבית שמחה שגם מקיפה חלקים גדולים בציבור, אך כדי למנוע אכזבות, צריך להזכיר כי לא תמיד הישג צבאי מרשים פירושו נצחון. נצחון אינו מוכרז על-ידי מומחים צבאיים, אלא נקבע בתודעתם של הצדדים. כך למשל ממלחמת יום הכיפורים יצאו המצרים בתחושת נצחון והישראלים חשו שהוכו מכה קשה, אף כי מבחינה צבאית ישראל השיגה הישגים ניכרים.

כשבוחנים את תוצאות המבצע לעומת המטרות שהוצגו, ניכרת בעיה. ראש הממשלה ושר הבטחון רצו "לשנות את המציאות הבטחונית", הגדרה שכנראה היתה לקח ממלחמת לבנון השניה, בה הוגדרו מטרות יומרניות. הפעם הוגדרה מטרה שתמיד טובה, הרי כל תוצאה היא בגדר "שינוי המציאות", לכן יכולים היו השניים להתהדר בהישג.

אך מטרה נוספת שהוצגה, היתה מניעת אספקת טילים לחמאס דרך ציר פילדלפי והנחתת מכה אנושה על עזה באופן שהחמאס ישקול היטב את צעדיו לפני שינסה לחדש את המלחמה. מטרות אלה עדיין לא הושגו. חסימת הציר נותרה מטרה מדינית שתלויה ברצונה הטוב של מצרים, שכבר הכזיבה בנושא זה בעבר. מי יערוב לנו שתעשה זאת הפעם?

גם בנושא המכה הקשה שתשמש לקח לחמאס לעתיד, עולים כמה ספקות. שמחת הנצחון מבוססת על ההנחה שהחמאס ותושבי עזה ספגו מכה כה קשה עד שיחשבו פעמיים לפני שירגיזו אותנו שוב. אך הנחה זו אינה ודאית. תנועת גרילה איננה מודאגת ממכות שמקבלת האוכלוסיה האזרחית. להיפך, בעיניה מכות אלה מגדילות את השנאה לאויב ומחזקות את מעמדה.

מבחינה צבאית מקצועית, צה"ל אמנם פעל כמכונה מאורגנת ויעילה ויחס האבדות של צה"ל לעומת חמאס מרשים מאוד. אך מול צה"ל לא התייצב צבא סדיר אלא כוחות גרילה, שאינם אמורים ואינם מתיימרים לעמוד פנים אל פנים מול אויבם. להיפך, תורת הלחימה שלהם גורסת להימנע מהכרעה, לסגת, להתחבא כשהאויב תוקף ולעקוץ אותו מאוחר יותר בנקודות תורפה. המנהרות הרבות נועדו בדיוק למטרה זו.

גם מיחס האבידות אסור לנו להתבשם יתר על המידה. לחמאס יש כ-16,000 לוחמים נושאי נשק, ואובדן של בין 500 לאלף מתוכם עדיין אינו מכה סופית.

פילדלפי לא בידנו, גם שליט לא

בלחימה בעלת אופי כזה יש חשיבות רבה להשגים ראוותניים, שמשפילים את מנהיגי הגרילה בעיני האוכלוסיה. למשל, תפישת מנהיגי הגרילה או הודעה חד-צדדית מצידם על כניעה והפסקת ההתנגדות, וכמובן, כיבוש שטח או איזור שיש לו חשיבות סמלית לשני הצדדים. השגים מסוג זה לא היו. ציר פילדלפי לא בידינו, רוב מנהיגי החמאס חיים וביום הלחימה האחרון, כמו גם לאחר מכן עדיין נפלו פצצות בשטחנו. המשך הירי אחרי מועד הפסקת האש מלמד כי את חוצפתם של מנהיגי החמאס לא שברנו.

מבחינה צבאית יש להבדיל בין רמת האימון והמוכנות של הצבא שהיו מרשימות וטובות, לבין רמת התכנון והחשיבה הצבאית, שלגביה יש ספקות.

אם כבר תוכננה פעולה קרקעית, לא ברור מדוע לא הוכנסו כוחות הקרקע מיד בתום המתקפה האווירית, כשכוחות החמאס היו בהלם. אך כלל לא מובן מה תרמה הכנסת כוחות הקרקע למערכה? את ה"שיעור" העיקרי לחמאס ולעזתים נתן חיל האוויר. הוא גם חסם במידה רבה את ציר פילדלפי. מה אמורים היו להוסיף הכוחות שהוכנסו למערכה רק כעבור שבוע ובעיקר לשטחים הפתוחים? אכן, לא היו להם אבידות רבות והם גרמו לאויב אבידות קשות, אך מה בסופו של דבר היתה תרומתם למטרות המלחמה? הם נכנסו לשטח הרצועה, אך האם היה ספק ביכולתם לעשות זאת? ואם כבר פרצו כדי לבתר את הרצועה, מדוע לא היתה פריצה בציר פילדלפי?

גם ההגיון של "תכנית השלבים" אינו מובן. ניתן לשאול אם היה הגיון בתכנון מראש של מלחמה ארוכה כפי שהזהיר שר הביטחון בפתיחת המבצע, כשברור מנסיון צה"ל שזמננו תמיד מוגבל, והאם תכנון ה"שלבים" אינו עומד בסתירה לעקרון "ריכוז המאמץ".

במסגרת הערכת התוצאות האמיתיות של המלחמה אי-אפשר להתעלם מהשכחת שמו של גלעד שליט מהמו"מ. אם אכן חיפש החמאס דרך לכניעה מכובדת, היה זה הזמן להציג את השבתו כתנאי בל יעבור. אי-השבתו היא סימן מובהק לכך שהחמאס נשאר עומד על רגליו, מתכונן לסיבוב הבא.

כל הנתונים הללו מחזירים אותנו לראש הממשלה ולשר הביטחון שחוגגים את הנצחון. שכרון הנצחון הוא אויב של כל שיקול דעת ואחריות. האויב ספג מכה אך עדיין לא ירד על ברכיו לפנינו, ואם לא נבין זאת, הסכנה תוסיף ותארוב לנו.

ד"ר יעקב חסדאי, אלוף-משנה (מיל'), היסטוריון ומשפטן