שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אהבה אמיתית. מטורפת לגמרי, אבל אמיתית

    הוא סיפר לשוטרת שהתאהב בסופרת המצוינת אורלי קסטל-בלום ונאלץ לגנוב את זהותה, שכן הצורך לאהוב היה גדול מסך החלקים ההגיוניים בראשו, ואיך החליט לשים לזה סוף כשהבין שאם הוא לא יעצור את עצמו, אף אחד לא יעצור את עצמו

    האיש ההוא ממש אהב נשים, את כולן, אבל בסוף בחר לממש את האהבה שלו רק עם זאת שהיתה סופרת, ואפילו אחת טובה, אורלי קסטל-בלום הידועה והמצליחה. הואיל ולא ידע איך לספר לה עד כמה הוא אוהב אותה, החליט באותה שנה להיות היא, ובכך למצות את המסלול הדו צדדי של האהבה.

     

    עד לאותו יום שבו המצפון שלו ציפצף כמו מדחום, אחד מהזולים, והוא התקשר למשטרה, בגלל שהרגיש אוהב והרגיש נבגד. ליומנאי בתחנה סיפר כי גנב את הזהות של הסופרת אורלי קסטל-בלום וביקש שיבואו מהר לעצור אותו.

     

    הניידת הגיעה תוך דקות, אבל הסתבר שזאת לא היתה הניידת שבאה לעצור אותו אלא סתם ניידת שנסעה עם צ'קלאקה מקולקלת. השוטר בתוך הניידת קילל את המפכ"ל שסידר להם רכבים שמרכיבים אותם בסיביר וצרח, ממש צרח, שהמכוניות האלה מתאימות אולי למזג אוויר המחורבן של שם, אבל כשפה הטמפרטורה עולה מעל 30 מעלות, באוגוסט, הכל נדפק והכל משתבש. "בָּדוּק!"

     

    עברה חצי שעה, והאיש ההוא התעצבן יותר ויותר על זה שאף אחד לא בא לעצור אותו, למרות המעשה החמור שעשה - גניבת זהות בנסיבות ספרותיות חמורות, תחת מחסה של יחסי אהבה בלתי ניתנים לערעור. במקום לחכות לניידת הבאה שהצ'קלקה שלה הצ'תקלקה, החליט לקחת אוטובוס ולנסוע בעצמו לתחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף.

     

    בגלל עומס החום, האוטובוס עשה קיצור, כי המזגן היה מחובר בטכנולוגיה של האוסמוזה ההפוכה, או שכך לפחות זה נראה, ובמקום לעצור בתחנה האחרונה בשדרות רוטשילד, האיש שהיה מוכרח להגיע למשטרה ראה במו עיניו איך החרטום של האוטובוס לוקח חזק ימינה ברחוב כרמיה, אפילו שאין שם כניסה או יציאה.

     

    אילו הזהות שגנב היתה של סופרת אחרת, מישהי שהיא פחות קונצנזוס מבחינת הקאליבר הקאנוני, יכול להיות שהיה מוותר וחוזר הביתה. אבל כיוון שהיא היתה סופרת חשובה, עוד לפני שהפכו לישות אוהבת אחת, בחר לרוץ כדי לתפוס את האוטובוס.

     

    נופף חזק עם הידיים ועשה קפיצות

    האיש, שהגיע לתחנת האוטובוס חסר אוויר אבל מלא ברוח, נופף חזק עם הידיים ועשה קפיצות, עד שהנהג נבהל ועצר לקחת אותו, כדי לא להשאיר איש כזה חופשי ברחוב. יחד נסעו כולם בחזרה דרך מרמורק, עד הבימה ולכיוון דיזנגוף, איפה שבהמשך נמצאה תחנת המשטרה. זה גם לא היה כזה קיצור, בעצם.

     

    "אתה חדש בקו, נכון?" שאל האיש שרצה לנסוע לתחנת המשטרה.

     

    הנהג נד בראשו.

     

    "תדע לך שכמה מהחברים הכי טובים שלי הם נהגי אוטובוסים", אמר והתיישב לצד הנהג. שניהם דיברו על אוטובוסים ועל איזה כיף שאין רכבת תחתית בעיר, כי אז איפה היה יוצא לך לראות את האנשים שהולכים בשמש או ברוח ואיך שהם מתלבשים וכל זה.

     

    "הנה, תסתכל על זאת, למשל", אמר הנהג, "היא לא נראית לך קצת וואנקי פאנקי דו?"

     

    האיש לא ענה, אולי בגלל המתח שעלה ככל שהאוטובוס התקרב אל היעד. אם עוצרים אותך, תמיד יש סיכוי שבטעות יחליטו לעשות לך חוקן, אפילו רק כדי לוודא שאתה לא מחביא מסמכי מדינה איפה שמסמכי מדינה לא צריכים להיות. הוא - לא היה לו כלום במקום ההוא, אולי תחושה לא נוחה בבטן באותה שעה, אבל לא משהו יוצא דופן ובטח שלא בטחוני, כי מה הוא בסך הכל? אזרח טוב מן השורה

                                                                       שחרג מהשורה,

    ועכשיו הוא רוצה לחזור לשורה.

     

    אז בסוף הוא אמר, "כן, זאת וואנקי פאנקי שחבל על הזמן".

     

    והנהג הוסיף, "דו".

     

    מפה לשם התחיל הנהג לדבר על שירים שהוא אוהב, בעיקר מתחרויות אירוויזיון, וזה די הוציא אותו מהארון, כאילו שמישהו חשב אחרת, כי איך שהוא סובב את ההגה, עם שתי הידיים ועם חצי מהגוף, כולל האגן, זה היה מאוד מתוזמר.

     

    כשהאוטובוס הגיע לאזור של התיאטרון ההוא, הנהג הגביר את קול השירה שלו ולא היה איכפת לו - האוטובוס היה ממילא ריק לגמרי. רק הנהג והאיש שנוסע לתחנת המשטרה הקרובה. האיש שנוסע למשטרה לא אהב את הריקודים והשירים, הוא חשב אולי ללכת מכות עם הנהג ולהרביץ לו, אולי כדי לגרום להם במשטרה להתייחס אליו יותר ברצינות כשיבוא עם התלונה האחרת שלו, העיקרית, וגם בגלל שהוא היה צריך לשחרר הרבה כעס שהצטבר בו במשך השנים על תחרות הזמר ההיא.

     

    בסוף הם התנשקו, האיש והנהג, אבל הם עשו את זה מהר בלי שאף אחד רואה, ברמזור האדום של ז'בוטינסקי ורק לשנייה או שתיים. הנהג כתב את מספר הטלפון שלו על חוברת הסברה של איזו מפלגה שנשארה לו מהבחירות הקודמות ודחף לתוך הכיס של האיש. וככה ירד האיש מהאוטובוס ופסע בצעדים מהירים אל התחנה.

     

    בתחנה עמדה שוטרת ששתתה מיץ תפוזים ונראתה לו רצינית, אז הוא ניגש אליה וסחט מולה את הלב שלו עד הטיפה הקטנה האחרונה.

     

    רבע שעה היא הקשיבה לו, איך התאהב בסופרת המצוינת אורלי קסטל-בלום, או כמו שהוא היה קורא לה בחדרי חדרים, קסטל-בלום, ואיך לא נותרה לו ברירה אלא לגנוב לה את הזהות, כי הצורך לאהוב היה גדול מסך החלקים ההגיוניים שמצא בראשו, ואיך החליט לשים לזה סוף ביום שהבין שאם הוא לא יעצור את עצמו, אף אחד לא יעצור את עצמו.

     

    השוטרת היתה נחמדה, למרות שהיה לה חיוך ערמומי, ובמקום לזרוק אותו לג'ורה של הזינזאנה היא אמרה לו "שמע, אדון, במקרה יש אצל המפקד של התחנה את כל הספרים של הסופרת שאתה מדבר עליה, כי הוא, למרות הסטיגמות שיש על שוטרים ושוטרות, מכר את נשמתו לתרבות המקומית, ולכן מה שאני מציעה זה שאני אקרא כמה מהסיפורים שלה אצלו בחדר, ואז את הסיפורים שלך, עד שאקבל תמונה של סוג העבירה שבוצעה וחומרתה".

     

    כבוד היצירה העברית, הנשים הנשואות והסופרות המצליחות

    כשהשוטרת אמרה "חומרתה" האיש נרגע. הוא הבין שיש סיכוי שהסיפור שלו יגיע אפילו עד בית הדין הבינלאומי לפשעי אהבה. התיישב על כסא ההמתנה שהשקיף דרך קיר זכוכית אל הרחוב החם, המהביל, החנוק, העמוס בדימויי חום מיוזעים, וצפה בדמיונו איך סוגרים לו אזיקים על הידיים, בשם כבוד היצירה העברית, הנשים הנשואות והסופרות המצליחות, ושולחים אותו למאסר, או לכל הפחות לעבודות שירות בזויות, שבהן כבר יתלכלך כהוגן ויצטער על הרגע שבו חשב שאפשר לאהוב אשה רק דרך המילים שלה.

     

    הוא אפילו לא ידע איך נראית הסופרת הזאת כשהיא קמה בבוקר ואם יש לה לפעמים תשוקה להכיר גבר בגילו, בצורתו ובחוסר מעמדו.

     

    זאת היתה אהבה אמיתית. מטורפת, אבל אמיתית.

     

    הזמן הלך והתארך. השוטרת היתה, במקרה, אחת שקוראת לאט, אז משעת אחר צהריים מוקדמת נהייתה שעת ערב, והוא, בסבלנות, חיכה שתסיים לקרוא את היצירות שלה ואת היצירות שלו ותצא אליו ותקלל אותו ואת בת דודתו מקירבה שנייה, שהסיפורים האמיתיים עליה היו שהיתה, בזמנו, המאהבת של אחד משרי הפנים או החוץ, שגמר בפנים או בחוץ, הוא לא זכר מה זה מה.

     

    וככה באמת קרה. בשעה תשע שלושים וארבע, לפי שעון משטרת דיזנגוף, יצאה השוטרת מחדר המפקד, כולה אדומה ורותחת. יכול להיות שהיתה איזו נפילת מתח בכל הארץ שקילקלה הרבה מזגנים, כי גם המזגן שם לא עבד והיא היתה צריכה להתאמץ ולקרוא את כל הדפים האלה, כמו שלא קראה במשך כל הקורס שוטרות וההשתלמויות של המרחב וההשלמות קצונה. בכל אופן, הדבר הראשון שהיא עשתה היתה לירוק לו בפרצוף ואז הפליקה לו עם הגב של היד שככה זה הכי כואב, והורידה עליו מרפק.

     

    אבל מעבר לזה לא השמיעה את המילים "אתה עצור", או "אתה אזוק", או "האנדס אפ", או "סטופ נגעתי באדום". כלום, רק קיללה את בת דודתו מקירבה שנייה על זה שהיא זונה פוליטית, ועוד מהצד הלא נכון של המפה, ואמרה לו שבגלל אנשים כמוהו, הרוח המקומית נראית כמו שהיא נראית, מקופלת זנב, מלאת פרעושים ושמוטת אוזניים.

     

    "איך אתה לא מתבייש להגיד שאתה אוהב אותה?" הוסיפה. "זאת אהבה?? זאת???"

     

    הוא התבייש בעצמו.

     

    הוא חיכה שתגיד לו לאיזה מסדרון להיכנס, אבל במקום זה היא הצביעה על דלת היציאה ואמרה לו שהזיופים שלו לא שווים אפילו פתיחה של תיק אמיתי, כי רק הקלסר עולה לה יותר, ושיתבייש לו, ושאף אחד לא יכול להיות אורלי קסטל-בלום חוץ מאורלי קסטל-בלום עצמה ואולי איזה מישהו ממשפחת קסטל ועוד אחד או שניים ממשפחת בלום שעשויים להיות נשאים של הגן שאיתו אפשר לכתוב ככה, אבל זהו זה ושישכח מלקבל אפילו נשיקה קטנה מהאשה הדגולה ההיא. "גם לא בלחי, אתה שומע?"

     

    הוא מצא את עצמו עומד ברחוב, מבולבל. מרוב שהיו לו ציפיות לשלם את המחיר ולנקות את עצמו ואולי ביום אחד גם לרפא את הלב, יצא שרק לכלכו אותו יותר.

     

    התחיל ללכת, קודם לכיוון צפון ואז לכיוון דרום, ואז לכל מיני כיוונים, ותוך זמן קצר שכח שהוא האיש שגנב לסופרת ההיא את הזהות רק בגלל שלא מצא דרך אחרת לאהוב והתרכז בזה שהוא האיש הרעב שלא אכל כבר ארבע שעות.

     

    מה שבטוח, הלילה לא יישן לבד

    סוף סוף היה לו מזל והוא מצא חומוסיה, שם ישב וראה את כל ההיסטוריה שלו בצלחת של החומוס. כל ניגוב הזכיר לו משהו, עד שהצלחת היתה ריקה, וגם המצפון שלו, איכשהו הוקל.

     

    בצעדים נוחים יותר, למרות הבטן הכבדה, עשה את המסלול בחזרה לביתו ובחצות בדיוק נכנס דרך הדלת המוכרת. ארונות ספרים רחבים חיכו לו בבית. הדירה שלו היתה גדולה ביחס לדירות אחרות בעיר, והארונות נראו כנצחיים. הוא לא הביט בהם. בחר להתעלם - הם הסבו לו אכזבה. במקום זאת התיישב במרכז החדר, על הכורסה האדומה בעלת משענות היד האפורות והרגליים שהיה להן סתם צבע, וחשב שמחר יתחיל לפנות את כל הספרים. יעשה אקציה. אולי ישרוף אותם. למה לא?

     

    מה שבטוח, הלילה לא יישן לבד. הוא הוציא את החוברת הצבועה בכחול ולבן, זאת שעליה היה כתוב מספר הטלפון של נהג האוטובוס, וחייג את הספרות בהתרגשות מסוימת. "לפחות יֵצא לי מזה לילה מרגש", אמר לעצמו בקול, שוכח לגמרי מהסופרת שבזכותה האיץ לבו אינספור פעמים, במשך חודשים ארוכים.

     

    אחר כך, כשחיכה לנהג שהבטיח להגיע אליו בתוך 20 דקות, על הסקייטבורד, דרך השדרות, הקשיב קצת לרדיו, כי היה לו חשוב להירגע ולהיות במיטבו, ולכן גם פתח את החלונות. ברדיו אמרו שהטמפרטורות יעלו, כצפוי לחודש אוגוסט, אבל רק עד הצהריים, ואז בצהריים תיכנס חזית מקפיאת עצמות מרוסיה, איפה שמייצרים את המכוניות של המשטרה, ויהיה קר לכולם וירד גשם ותהיה סופת ברד, אבל רצינית, וברקים של אש קרה, ואוי ואבוי למי ייצא מהבית בלי מעיל ומטריה.

     

    הוא בדק בארון של החורף שיש לו את זה ואת זה, הכין אותם ליד הדלת כדי שלא ישכח אותם למחר בצהריים, כשתגיע החזית. אחר כך התפשט וחיכה, ובאותו זמן חשב מה יהיה המשפט הראשון שיגיד לנהג, ואם זה לא צריך להיות ציטוט מאיזה ספר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים