השמאל נקרא לחשבון נפש

למחרת המלחמה צריכים להיעשות חשבונות רבים. אחד מהם הוא החשבון של השמאל הציוני. במה הצליח? במה נכשל?

מלחמה הורגת לא רק אנשים, היא גם הורגת את הדעת. הלם מכה ביכולת לשיקול דעת, לבחירה בין חלופות, ליכולת לקחת בחשבון את כל מרכיבי התמונה. והלם מכה גם בשיפוט המוסרי שלנו. זעקת המחאה על הדם השפוך מאבדת את היכולת לבדוק את עצמה, לדייק עם עצמה, למצוא את הצדק בתוך האימה שחונקת את הנשמה.

במלחמה הזאת ההלם על הדעת היה קשה במיוחד. 70 הרקטות ששוגרו על אזרחי ישראל, כאשר החמאס מודיע שאיננו מחדש את ההודנה, הפכו בעיני ישראלים רבים את התגובה הצבאית של ישראל למוצדקת. אבל ההצדקה ברגע הפתיחה הפכה במשך שלושת השבועות של הלחימה להתלהמות מאוסה, לשטיפת מוח ממש של "הכו בהם" ו"הכו בהם גם אם נהרוס את עזה". כל זה בצד שהצדיק את המלחמה, אבל גם בצד שהתנגד למלחמה, קל היה להבחין בהתנגדות אוטומטית לכל הפעלת כוח של ישראל, בהבחנה בין דם-שכותבים-עליו-שירים בעזה לבין דם-שלא-כותבים-עליו-שירים בבאר שבע, בהתנערות מן הצורך לענות על השאלה הפשוטה:" אם את מה שעושים אתה מציע שלא לעשות, מה אתה מציע כן לעשות?"

התפקיד הראשון והחיוני של השמאל הציוני בזמן מלחמה הוא לשמור על הדעת. לא לאבד את הראש ולא לאבד את המצפון בשעה שבה נערפים ראשים. זה קשה. זה קול שצרחות מנסות להשתיק אותו. אבל מי שזה קשה לו מדי, שילך למקום פוליטי אחר. בשביל התלהמות, בשביל חד צדדיות, בשביל הצדקנות של הרוחצים בנקיון כפיים – יש הרבה מקום גם בימין וגם בשמאל האנטי-ציוני.

צריך היה קול שיאמר שזו מלחמה שאין בה רק שחור או רק לבן, ויש בה הרבה אפורים שדורשים הבחנה זהירה ותגובה תקיפה. צריך היה קול שיאמר שאם אומרים כן לצעד א' אין זה אומר שאומרים כן גם לצעד ב', וצריך לשקול מחדש כל בוקר. צריך היה קול שידחה את המוסרנות(שהיא ההפך ממוסר) של גדעון לוי ודומיו, שכל הפעלת כוח צבאי על ידי ישראל היא בעיניהם פשע, ולכן אין להם שום דילמה, שום התלבטות וגם שום תשובה למליון אזרחים ישראלים שהותקפו בנשק הברוטאלי של טילים חסרי הבחנה.

צריך היה קול שיאמר שהנוסחה של הממשלה "להשיג מציאות ביטחונית אחרת" היתה מכבסת מלים, וכל מה שאפשר להשיג מהפעלת כוח צבאי כעת הוא הפסקת אש יציבה. צריך היה קול שיאמר שהברחות הנשק במעברים הן בעיה, בעיה אמיתית בינינו לבין המצרים, אבל לא יצאנו למלחמה במצרים. צריך היה להישמע קול שיצדיק מוסרית את הלחימה עד הרגע שבו הופיעה הצעה להפסקת אש, ויגנה אותה, באותה מידה של בהירות מוסרית, מיד אחרי ההצעה הצרפתית.

צריך היה קול שיאמר שאין לשום בעיה בסכסוך ארוך השנים, גם לא לבעיית החמאס, פיתרון ארוך טווח שהוא צבאי, ולכן מותר להפעיל כוח צבאי רק במידה המוקפדת, רק כשהוא הכרחי, ולעבור מהר לפעילות מדינית יצירתית.

צריך היה קול שיאמר שמדינה שהוקמה מכוח החלטת או"ם נוהגת כמטורפת כשהיא מפרה החלטה של מועצת הביטחון. צריך היה לומר שכל עוד לוחמים מתוך הכרח, ומתוך מאמץ להבחין בין לוחמים לבין אזרחים, יסלח לנו לפחות חלק מהעולם הנאור על פגיעה בחפים מפשע, אבל המעבר ללוחמת קרקע ולהחרבת שכונות, להרג מאסיבי של חפים מפשע, הוא ברבריות שרק פוטין (והחמאס) יכולים להרשות לעצמו.

צריך היה גם קול שיאמר ששירים ומאמרים של השמאל הסהרורי על חטאי טייסים ישראלים, מתעלמים מהעובדה שדווקא במלחמה זו הפעלת טייסים בלבד היתה הדרך המוסרית ביותר להתמודד עם החטא המוסרי של הקסאמים.

האם השמיע השמאל הציוני את הקול הזה? פה ושם השמיעו אותו אנשים בודדים. וגם השמאל הציוני המאורגן, בעיקר מרצ, פירסם הודעות פחות או יותר בכיוון זה. אבל יש הבדל בין כמה משפטים על נייר לבין עמדה שנשמעת ונלקחת בחשבון בזירה הפוליטית. וכאן היה כישלון. זהו לא כישלון הכרחי.

תנועת העבודה ידעה בעברה לדחות את ה"רק כך" של הימין הציוני, ולנקוט עמדה מורכבת של "גם כך וגם כך", ויחד עם זה להיות תקיפה ומשפיעה. את זה לא ידענו לעשות כעת.

השמאל הזה הוא ביתי הפוליטי, ויישאר כזה. כאן נמצאים האנשים שאומרים את האמת המסובכת והקשה, ולא מקבלים דעות קדומות וצדקניות לא מימין ולא משמאל. כשהם נכשלים במבחן המעשה הפוליטי - גם זו אחת מהאמיתות המרות שהמלחמה האיומה הזאת חשפה. 

פרופ' נסים קלדרון מבקר ספרות ומרצה באוניברסיטת בן גוריון