אידאולוגיית האנוכיות ומחירה

חברה חיה היא חברה שמסוגלת ללמוד מניסיונה – ובעיקר מהטראומות שעברה. המשבר הכלכלי שהעולם מתמודד איתו היום הוא הזדמנות לתיקון. הדרך שבה נחשוב על המשבר, וההקשר שבמסגרתו נעמיד אותו, יקבעו אם נצליח ללמוד ממנו ולתקן את דרכינו.

בשני העשורים האחרונים לימדו אותנו שכלכלה היא מדע מתמטי קשה וקשה-לב. על כן טבעי ואפילו מנחם לחשוב על הקריסה במונחים טכניים בעיקרם. הדבר נכון בעיקר משום שהסיבה המיידית למשבר – פקיעתה של בועת הנדל"ן והתמוטטותה של המערכת הפיננסית שהתבססה יותר ויותר על ספקולציות מסחריות במשכנתאות – יצרה טכנולוגיה פיננסית חדשה בתכלית שבאה לידי ביטוי ב"מכשירי אשראי" חדשים, ב"איגוח" ובלקסיקון שלם של מונחים אזוטריים. אבל תהיה זו טעות גורלית להחמיץ את ההשתמעויות הרחבות יותר של המשבר. שורשי הקריסה הכלכלית אינם טכניים; הם נעוצים בעקרונות ראשוניים, במוסר ובאמונות יסוד.

אם אינכם מאמינים לי, תשאלו את אלן גרינספן, לשעבר יושב ראש "הפדרל ריזרב" (הבנק המרכזי של ארצות הברית). במשך 18 שנה נחשב גרינספן לכוהן הגדול של הקפיטליזם של השוק החופשי, ואילו כעת הוא מודה בריש גלי שהקריסה הפיננסית גרמה לו לבדוק מחדש את אמונתו היסודית ביותר. בעדות שהשמיע ב-23 באוקטובר לפני ועדת הקונגרס לענייני פיקוח ורפורמה בממשל, החוקרת את הסיבות להתמוטטות, הודה גרינספן ש"אלה מאיתנו שסמכו על האינטרסים של המוסדות המַלְווים שיָגֵנו על נכסי המשקיעים (ואני בראשם) מצויים היום במצב של תדהמה מוחלטת".

גרינספן אומר שעד המשבר האמין שדי בחתירה לטובתך שלך – או באנוכיות כפי שניסחה זאת הגורו הפילוסופית שלו, אַיין רֶנד העשויה ללא חת – למנוע מאנשים לשקר ולהונות ולרמות את עצמם למען רווח פיננסי.

רעיון זה נראה מוזר על פניו. רובנו רואים באנוכיות גורם המפתה אותנו דווקא לשקר, לרמות ולהטעות אגב החתירה לעושר – ולא כוח המגן מפני פיתויים כאלה. אבל גרינספן ושאר המנהיגים הנבונים של כלכלת העולם היו משוכנעים שאנשים ותאגידים הפועלים אך ורק על בסיס האינטרסים שלהם, כשהם משוחררים ככל האפשר מכללים ותקנות וגם ממסים, יוכלו להניח בסיס לכלכלה שתועיל לכולנו.

רובנו ידענו שהרעיון שגוי, משום שראינו את העוני ואת פערי ההכנסות המתרחבים ואת התפשטות הנזקים לסביבה, אבל גרינספן השתכנע אך ורק בעקבות כישלון העולם שלדידו היה האמיתי ביותר – רק בעקבות קריסתן של חברות ההשקעה האדירות, צניחת שוק המניות, הכישלון המחפיר, הרשלנות והמרמה של הסוכנויות לדירוג אשראי. "התדהמה המוחלטת" של גרינספן כמוה כזעקתו של אדם הנכנס למקדש ורואה את הפסילים שסגד להם מוטלים מנופצים על הרצפה.

הפרדת הסיכון מן האחריות

כדי להבין את הכשלים האידיאולוגיים שהוליכו למשבר הכלכלי חשוב להכיר את ראשיתו. כפי שאנו יודעים היום, הקריסה הפיננסית שפגעה בכלכלת העולם מסין ועד טימבוקטו החלה כתוצאה ממאות מיליארדי דולרים אשר ניתנו במשכנתאות סאבּ-פְּרַיים, כלומר במשכנתאות שניתנו לאנשים שלא נראו מועמדים טובים במיוחד לעמוד בתשלומיהן.

בשנים האחרונות הייתי מודע במעורפל להתרחשויות מוזרות בשוק האשראי, משום שמזמן לזמן היו מופיעות על מסך המחשב שלי מודעות שהכריזו הבטחות בנוסח: "400,000 דולר! בלי מקדמה! 450 דולר בחודש! גם לבעלי דירוג אשראי נמוך!" לא הקדשתי למודעות האלה תשומת לב מיוחדת, משום שהתקשיתי להאמין שמדובר במשהו אמיתי. היה חייב להיות שם מלכוד כלשהו. בלי מקדמה? דירוג אשראי נמוך? ועדיין תקבל 400,000 דולר? העניין נראה לי הגיוני בדיוק כמו האי-מיילים שקיבלתי מזמן לזמן מאלמנתו של שר הביטחון הניגרי לשעבר, שרצתה להעביר 13 מיליון דולר לחשבון הבנק שלי רק בזכות עינַיי היפות.

אבל המודעות היו רציניות, וההלוואות ששווקו באגרסיביות מימנו רכישת בתים ושיפוצים בכל רחבי אמריקה. סכומי כסף גדולים ניתנו לאנשים חסרי הכנסה, עבודה או משאבים. המשכנתאות הוצעו בדרכים שפיתו אנשים לקחת אותן אף שבנסיבות אחרות הם לא היו חולמים להחזיר סכומים כאלה. משכנתאות מסוימות ניתנו בלי תשלומי קרן בשנתיים הראשונות. במשכנתאות אחרות יכולת לבחור שלא לשלם כלל זמן מה – התשלומים היו מתווספים לסכום הכולל של ההלוואה.

בשלב כלשהו, אולי כעבור שנתיים, היית נדרש כמובן להתחיל לשלם – ולשלם סכומים גבוהים בהרבה משידך משגת. אבל עד אז מחיר הבית שלך היה אמור לעלות ב-10, ב-20 או ב-30 אחוז. מחירי הדירות היו בעלייה, וה"חוכמה" המקובלת – למרות מאות שנים שהראו שערכי הנדל"ן עולים ויורדים באופן מחזורי – היתה שהם ימשיכו להאמיר. וכך, במקרה הרע, אם כל אותם עניים ומובטלים לא יעמדו בהחזרים – זה היה הרציונל המקובל – הבנקים יעקלו את בתיהם וימכרו אותם תמורת סכומים גדולים מאלה שהלוו לרכישתם. כך כל זמן שמחירי הדירות ימשיכו לעלות – ועניין זה לא הוטל בספק.

סיכון מוסרי

אבל היתה עוד סיבה לכך שהבנקים לא דאגו שעה שהמשיכו לדחוף הלוואות: נותני ההלוואות לא היו עוד מי שנדרשו לתת דין וחשבון במקרה שהלווים יתקשו להחזירן. בעולם הפיננסי המודרני קיימות אסטרטגיות רבות להפרדת הסיכון מן האחריות. והמונח "סיכון מוסרי" נטבע עוד במאה ה-17. על פי ההגדרה המופיעה בוויקיפדיה, "סיכון מוסרי" הוא האפשרות שצד המשתחרר מן האחריות לסיכון יתנהג באופן שונה מכפי שהיה מתנהג אילו נחשף לסיכון במלואו. סיכון מוסרי נולד כאשר אדם או מוסד אינו נושא באחריות מלאה לפעולותיו, ועל כן נוטה לפעול בזהירות פחותה מכפי שהיה פועל אחרת.

אחריות מוגבלת – שפירושה הגנה על הונם האישי של שותפים ובעלי מניות במקרה שחברה נתבעת על נזק – היא חלק יסודי מן המבנה המשפטי של התאגיד המודרני. גלובליזציה, שכוללת העברה של פעילות תאגידית למדינות שיש בהן פחות פיקוח ועל כן פחות סיכוי לתביעת נזקים, אף היא מגינה על חברות מפני סיכון. מיסוך של פעילויות תאגידיות באמצעות מסירתן לידי חברות בנות – אסטרטגיה שנאסרה בעבר בחלק ממדינות ארצות הברית – אף היא אמצעי יעיל להפחתת סיכון.

ההשקעה במשכנתאות מסוכנות גדלה בזכות שיטות מתוחכמות חדשות לסילוק הסיכון למַלווים אפילו בעסקאות המשכנתא המפוקפקות ביותר. הדפוס שפותח נראה כך: הבנקים העניקו משכנתאות ומיד מכרו אותן לשני תאגידי ענק בבעלות פרטית הנהנים מערבוּת הממשל – "התאחדות המשכנתאות הארצית הפדרלית" המוכרת בכינוי "פאני מֵיי" ו"תאגיד המשכנתאות הפדרלי לבתי מגורים" המוכר בכינוי "פרדי מאק".

"פאני מֵיי" נוסדה בימי פרנקלין דלנו רוזוולט במהלך השפל הגדול כדי לספק אשראי לרוכשי בתים בתקופה שהבנקים הפרטיים לא ששו להלוות כספים ואילו "פרדי מאק" הוקם באותה הרוח ב-1970, במטרה להרחיב עוד את השוק המשני באגרות חוב המגובות במשכנתאות.

"פרדי" ו"פאני", בשל מעמדם הממשלתי למחצה היו פטורים מתקנות פיקוח פדרליות שחלו על חברות אחרות – אף שבימי בוש הפיקוח בעולם הפיננסי ממילא הלך והוסר משום שנחשב למכשול בפני השוק החופשי.

המיתוס אודות אמינות חברות דרוג אשראי

הכדור לא נשאר בידיהם של "פאני" ו"פרדי". בסוף שנות ה-90 הומצאו המון מבנים פיננסיים חדשים שנועדו להסוות את הסיכון ולפזרו, ואפשרו לענקי המשכנתאות הפדרליים "לארוז" את המשכנתאות ב"חבילות" שכל אחת מהן הכילה אלפי חוזי הלוואה. הדבר נעשה באמצעות ערבוב המשכנתאות עם נכסים אחרים, ובהם אג"ח ממשלתיות הנחשבות יציבות ביותר, וכן משכנתאות מובחרות ("פְּרַיים") שניתנו לאנשים בעלי משרות, רכוש ודירוג אשראי גבוה.

"חבילות" אלה חולקו ל"פרוסות" – כל אחת עם רמת סיכון משלה. חברות ביטוח קיבלו אף הן כספים כדי לקחת על עצמן חלק מן הסיכון לחדלוּת פירעון. חבילות המשכנתא האלה נמכרו אחר כך שוב לבתי השקעה ענקיים כמו "האחים ליהמן" ו"מריל לינץ'", ואלה בתורם מכרו מניות במכשירי ההשקעה האלה למשקיעים פרטיים, לקרנות פנסיה וללקוחות אחרים תחת השם Collateralized Debt Obligations ("תעודות התחייבות מובטחות") או בקיצור CDO.

על הסוכנים שקנו את המניות האלה – ובעיקר על מנהלים של קרנות פנסיה – נאסר לעתים קרובות על פי חוק לרכוש מניות ואיגרות חוב לא-בטוחות. שהרי חסכונות פנסיוניים אינם דבר שאפשר להקל בו ראש.

כאן נכנסו לסיפור חברות דירוג אשראי כמו "סטנדרד אנד פורז" ו"מודיז". אם גרינספן הוא הכוהן הגדול של הקפיטליזם, סוכנויות אלה הן פחות או יותר הסנהדרין. מדובר במומחי-העל של הקפיטליזם של השוק החופשי, שנודעו בקפדנותם, בדייקנותם ובחריפותם. תוצאת שיקול הדעת שלהם מרחיקת-לכת. תפקידם לדרג חברות ואפילו מדינות, ולקבוע מי מהן מהווה השקעה איתנה ומי היא השקעה מסוכנת. כך, לדוגמה, החלטתה של ממשלת ישראל להשתמש בשבעה מיליארד שקל מעודפי תקציב 2007 לשם תשלום חובות בינלאומיים במקום לצורכי חינוך, בריאות וביטחון התקבלה בין השאר כדי להשיג דירוג גבוה מחברות דירוג האשראי.

חברה או מדינה שזוכה לדירוג גבוה – AAA – רשאית תחת כללי המשחק הכלכלי הגלובלי ללוות כסף בשיעור ריבית נמוך יותר מחברות או מדינות שדירוג האשראי שלהן נמוך יותר: AA, למשל, או (אוי לזוועה) BBB.

ולפחות עד לאחרונה, סוכנויות דירוג האשראי נחשבו לאידיאל של שלמוּת בתחום היושרה. כל העולם הפיננסי יוסד על התפישה שסוכנויות האשראי הן אובייקטיביות באופן שאינו מוטל בספק, ושהערכותיהן אמינות. הנחת העבודה היתה שיושרתן גדולה עד כדי כך שהתשלומים הנכבדים שהן מקבלות מן החברות המוערכות אינם משפיעים בצורה כלשהי על הדירוגים שלהן.

טקסטים עתיקים כמו התורה והתלמוד מתריעים ששופטים המקבלים תגמול ולו הקטן ביותר מן העומדים לשיפוטם יטו בהכרח משפט ויוכו בסנוורים ובהכרח לא יוכלו לשפוט בהגינות – הגונים ונבונים ככל שיהיו. המקרה של "סטנדרד אנד פורז" או "מודיז" היה שונה לכאורה – הם אימנו את עצמם לעמוד בכל פיתוי. הם יכלו לשמש בוררים אובייקטיבים למרות שהשׂתכרו מאות מיליוני דולר בשנה מן החברות שאת איתנותן הפיננסית והצלחתן הפוטנציאלית התיימרו לשפוט.

היום – וזו הסיבה המיידית ביותר ל"תדהמה המוחלטת" של אלן גרינספן – המיתוס על יושרתן המקצועית ההרואית של סוכנויות האשראי אינו אלא עוד בועה שפקעה. סוכנויות דירוג האשראי נתנו את הכשר הבד"ץ שלהן – דירוג AAA – למאות מיליארדי דולרים בחבילות השקעה שכללו שכבות עבות של הלוואות סאב-פריים. כשלעצמן, לפני שהוסוו ויופו באמצעות "אריזתן" בצד השקעות איתנות יותר, משכנתאות הסאב-פריים האלה, בשל הסבירות הגבוהה שרבים מנוטליהן לא יוכלו לעמוד בהחזרי החוב, היו ראויות לדירוג הנמוך ביותר: BBB.

מייקל לואיס, מחברו של רב-המכר מ-1990 "פוקר שקרנים" (Liar’s Poker), פרסם לאחרונה מאמר אישי ארוך על תולדות הקריסה. במאמר, שהקריאה בו משעשעת ומרתיחה כאחת, מתאר לואיס את תהליך אריזת ההשקעות בעיניו של סטיב אייזמן, ברוקר צעיר וחסר אלוהים שהבין כבר בשלב מוקדם שיש משהו פגום מאוד בשוק ההשקעות במשכנתאות הסאב-פריים:

שותפות לדבר עבירה

הדבר שאייזמן המעיט בערכו היה השותפות לעבירה המוחלטת וחסרת הבושה של המעמד העליון בקפיטליזם האמריקני. לדוגמה, הוא ידע שבנקי ההשקעות הגדולים בוול סטריט לקחו ערמות עצומות של הלוואות אשר היו ראויות לדירוג BBB, זרקו אותן לתוך קרן, פרסו את הקרן לפרוסות, והגיעו בסופו של דבר לדירוג של AAA על 60 אחוז מהחבילה החדשה.

"אתה חייב להבין את זה", אומר אייזמן. "זה היה קטר יום הדין". ואז הוא מצייר כמה מגדלי חוב. המגדל הראשון בנוי מהלוואות הסאב-פריים המקוריות שנערמו יחד. בראש המגדל הזה נמצאת פרוסת AAA. ממש מתחתיה נמצאת הפרוסה המדורגת AA, וכן הלאה עד לפרוסה המסוכנת ביותר, פרוסת ה-BBB – איגרות החוב שאייזמן מכר בחֶסֶר.

אבל וול סטריט השתמשה בפרוסות ה-BBB האלה – הגרועות שבגרועות – כדי לבנות מגדל נוסף של אגרות חוב: CDO "בוטה במיוחד". הסיבה לכך היתה שחברות הדירוג, אשר קיבלו את ערמות האג"חים המגובות בהלוואות מפוקפקות, דירגו את רובן AAA. ואז התאפשר למכור את האיגרות האלה למשקיעים – קרנות פנסיה, חברות ביטוח – שהורשו להשקיע רק בניירות ערך בעלי דירוג גבוה. "אני פשוט לא מאמין שמותר לעשות את זה, לעזאזל – אמרתי את זה בטח אלף פעם בשנתיים האחרונות", אומר אייזמן.

בהדרגה מצטברות הראיות לכך שסוכנויות דירוג האשראי ידעו בדיוק מה הן עושות, אבל המשיכו לעשות את זה משום שתוגמלו בסכומים נכבדים כדי שיטביעו על החזיר חותמת "כשר למהדרין".

תוכנו של אי-מייל פנימי ששלח עובד של "סטנדרד אנד פורז" בשנת 2006 משמש מעין אקדח מעשן לעניין הזה: "סוכנויות האשראי ממשיכות ליצור מפלצת גדולה עוד יותר – שוק ה-CDO. בואו נקווה שכולנו נספיק לפרוש עשירים לפני שמגדל הקלפים הזה יתחיל יתמוטט".

מגדל הקלפים היה לגורד שחקים. עד מהרה הפכו מאות המיליארדים לטריליונים, כאשר בתי השקעות השתמשו ב-CDO המעולים שלהם כדי ללוות עוד כסף ולהרכיב עוד חבילות. כאן כוחות הדמיון שלי מכזיבים אותי, אבל הברוקרים מצאו דרך לנתק את ערכי ההשקעות אפילו מן המחיר המנופח בעליל של הבתים האמיתיים. בועת הנדל"ן הפכה לבועה פיננסית. בתי השקעות לוו דרך שגרה סכומים גדולים פי 30 ויותר מערך אחזקותיהם הממשיות. הבועה, כמו בלון מלא אוויר חם, נסקה השמימה.

בכל שלב בעסקאות – מבנק המשכנתאות ל"פרדי" ו"פאני", והלאה לבתי ההשקעה ולקרנות הפנסיה דרך סוכנויות האשראי – הסוכנים שנשאו באחריות להסוואה ולפיזור של הסיכון ולמתן של דירוגי AAA זכו לבונוסים עצומים, שהסתכמו לעתים במיליוני דולרים.

אבל המילה האחרונה שמורה לעתים קרובות למציאוּת. הממזרים המסכנים שנענו למודעות ולקחו הלוואות – ובהם מהגרים לא-חוקיים, עוזרות בית, אנשים שהתרחקו בעבר מהתחייבויות של משכנתא – הגיבו ב"תדהמה מוחלטת" כאשר התשלומים שהיו אמורים לשלם על הבתים שקנו גדלו בן-לילה פי שתיים ופי שלוש. מסתבר שהם לא הקפידו בקריאת האותיות הקטנות.

וראו זה פלא, כאשר הבנקים עיקלו אלפי בתים והחלו להעמיד אותם למכירה, מחירי הנדל"ן נפלו. ולאחר שמחירי הנדל"ן נפלו, רבים עוד יותר הפסיקו לשלם את המשכנתאות שלהם – למה לשלם על משהו ששווה פחות מן הסכום שתצטרך לשלם עליו בסופו של דבר? התוצאה היתה זעזוע מהיר, שהפיל במהרה את כל מגדל הקלפים שהוקם ברוב תחכום, אך על משענת קנה רצוץ.

בשיאו של פער מתרחב

בועות ספקולטיביות אינן דבר חדש. רשימת הידועות לשמצה ביותר תכלול בוודאי את שיגעון הצבעונים בהולנד, אשר בשיאו ב-1637 הוצעו 50 דונם של קרקע מובחרת תמורת פקעת אחת ונכספת של צבעוני; בועת הים הדרומי, שהתפוצצה בבריטניה ב-1721; בועת חברת מיסיסיפי, שהתפוצצה באותה עת בצרפת; וכמובן קריסת שוק המניות ב-1929.

שלוש הבועות הראשונות תוארו במאה ה-19 ב"הזיות עממיות חריגות וטירופם של המונים" (Extraordinary Popular Delusions and the Madness of Crowds), ספרו הקלאסי של צ'רלס מקיי; אבל אף שאין ספק שהבועה והקריסה של ימינו לא היו מתרחשות בלי יסודות של הזיה וטירוף המוניים, יש גם גורמים קונקרטיים ובני-שליטה שתורמים לבועות ולפקיעתן.

מהם התנאים הכלכליים שיוצרים בועות ואת הקריסות שבאות אחריהן, ואילו לקחים עלינו ללמוד מהם?

לשתי הקריסות הענקיות של מאה השנים האחרונות, זו של 1929 וזו של 2008, יש מכנה משותף בולט: שתיהן התרחשו בשיאו של פער מתרחב בין העשירים לעניים. ב-1928, ממש ערב הקריסה, נהנו חמשת המאיונים העשירים ביותר בארצות הברית מיותר משליש מסך ההכנסה הפרטית במדינה. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה שלטו חמשת המאיונים האלה ברבע לכל היותר מעושרה של אמריקה.

אבל מאז שנות ה-80, העידן של רייגן ותאצ'ר, חזרו פערי ההכנסה בארצות הברית וצמחו עד שב-2008 נהנו חמשת המאיונים העשירים ביותר מיותר מ-38 אחוז מסך ההכנסה הפרטית. ג'ון קנת גַלבּרֵיית, הכלכלן האמריקאי הדגול שמת ב-2006, הסביר שכאשר נתח גדול מכלכלתה של אומה נמצא בידי העשירים, הכלכלה נעשית תנודתית יותר – נתונה לשינויים מהירים וחדים.

הסיבה לכך היא שבמצב זה חלק גדול יותר מן ההון צף ומחפש השקעות לרווחים מהירים, במקום שיעוגן בסדר-יום רחב ומבוסס יותר – בתשלום עבור דברים שבני אדם זקוקים להם בחיי היומיום.

קיצוצי המס שהנהיג ג'ורג' וו' בוש למען העשירים ביותר שחררו סכומי הון נכבדים לידי מי שהיו עשירים להפליא ממילא. הם לא נזקקו לכסף הזה לקניית דברים נחוצים לחייהם. קיצוצי המס נועדו לעזור לעשירים לעשות עוד כסף, כחלק מן הרעיון ההזוי שעל-פיו הון פרטי, המרוכז בידיהם של תאגידי ענק ועשירי-על פרטיים, הוא האמצעי היעיל ביותר להבטחת קדמה כלכלית. מאות מיליארדי דולרים חיפשו אפיקי השקעה חדשים, ודרשו תשואות גבוהות יותר ויותר. לכן גם התפתח שוק להוט יותר לאותם "מוצרים פיננסיים" חדשים כדוגמת ה-CDO, שהפכו בדרך אלכימית חובות-ביש לזהב.

ובינתיים, בקרב המעמד הבינוני והבינוני-הנמוך בארצות הברית, המפסידים בריקוד הגלובלי החדש של השוק, הכסף נדחף כמו הרואין – באמצעות כרטיסי אשראי (למשפחה אמריקנית ממוצעת יש 13 כאלה) ובאמצעות משכנתאות. היה היגיון לדחיפה הזאת. הגלובליזציה, שיצרה אופקי רווח אדירים לתאגידים בינלאומיים באמצעות העברה של מיליוני משׂרות ייצור ושירותים אל מעבר לים, פגעה קשה בבני המעמד הבינוני והבינוני-הנמוך. משכורות ריאליות, וכך גם כוח הקנייה של הדולר המפוחת, הלכו וירדו.

בסדרת כתבות שפורסמה ב"וושינגטון פוסט" בשנת 2004 תחת הכותרת "פער ההכנסות מתרחב, חוסר הביטחון מתפשט", תיעד המחבר גריף ויט את "התרוקנותו של מעמד הביניים" – את האובדן הגובר של הביטחון התעסוקתי ואת הייאוש המחלחל. המערכת עצמה – אולי אפשר לכנותה התת-מודע הקולקטיבי של השוק ה"חופשי" – חוותה דיסוננס קוגניטיבי.

הגלובליזציה ייצרה רווחי עתק פוטנציאליים – תאגידים אמריקאיים יכלו כעת לפטר את עובדיהם ולשכור פועלים סינים ב-25 סנט לשעה – אלא שמישהו היה צריך לקנות את כל מה שיוּצר. ואם המעמד הבינוני בארצות הברית הלך ואיבד את כוח הקנייה שלו, מי יוכל לקנות את כל הדברים המיוצרים בסין, בהודו או בבנגלדש?

מסגרות האשראי שהועמדו לרשותם של צרכנים בני המעמד הבינוני והבינוני-הנמוך באמצעות פרסום המוני ותנאים מפתים הפכו לגיבורות היום. הצריכה ההמונית יכלה להימשך. למותר לומר שלצרכנים עצמם לא היה מושג שגם את החוב שלהם אפשר למכור, לארוז כהשקעה ולמנף, עד שכלכלת ארצות הברית כולה הפכה למגדל פורח באוויר. כמו דמות בסרט מצויר שרצה מעבר לקצה המצוק, הכלכלה המשיכה להתקדם, והחלה ליפול רק כשלא יכלה עוד להימנע מלהביט מטה אל התהום.

תפקיד המצפן של הממשלות

בפונדמנטליזם השוק החופשי שלו היה אלן גרינספן תלמידם של מילטון פרידמן, הכלכלן מאוניברסיטת שיקגו שזכה בפרס נובל ב-1976, ושל אַיין רֶנד, אשר בספרים כמו "מרד הנפילים" ו"כמעיין המתגבר" המציאה אתוס האומר שהאנוכיות היא ה"מידה הטובה" הנעלה והפורייה ביותר שיש לו לאדם.

במרכז הבשורה על פי פרידמן – בשורה שאומצה בידי רייגן, תאצ'ר, בוש, נתניהו, ברק ובמידה רבה גם קלינטון – היתה הטענה שהשוק, אם רק נניח לו לנפשו, יפעל בדיוק מתמטי למִקסום היעילות והתוצר, יתגמל בעושר את מי שתורמים לקדמה האנושית ויקצה לטובין השונים ערכים ההולמים את מקומם הראוי בחברה האנושית.

תפישה זו הופרכה כעת לשביעות רצונו (או להוָותו) של כל מי שאינו גדול הפונדמנטליסטים של השוק החופשי. כפי שכתב ג'ורג' סוֹרוֹס – כלכלן, איל הון ונדבן – במאמר שהתפרסם באחרונה ב- New York Review of Books, "הסתמכות מופרזת על מודלים מתמטיים גרמה נזק בל יתואר" לכלכלה במהלך התפתחותה של הבועה ופקיעתה.

השוק תמיד מעוּות, טוען סורוס, בידי תקוות אנוש ותאוות בצע. פרידמן ומורו פרידריך הַייק, כמו אדם סמית לפניהם, סברו שכלכלה פועלת כתודעה ענקית, המנוהלת בידי חוקי הטבע ונשלטת בידי התבונה. אך בַּמציאות השוק דומה יותר לבני אדם אמיתיים, שבדרך כלל אינם מודעים להשפעות ולתאוות השולטות בהם מתחת לפני השטח, או למצער אינם מסוגלים לשלוט בהן.

על כן תפקידה המרכזי של ממשלה דמוקרטית הוא להחדיר לשיטה הכלכלית מודעות – ומצפון – ולהבטיח שחינוך, בריאות, עבודה ודיור יעמדו בהישג ידו של כל אזרח. מטרות אלה חייבות להנחות את המשחק החופשי של ההון ולא להיות כפופות לו.

על סף האסון הכלכלי הגדול ביותר

הסברים שונים ניתנו לעלייה החדה של מחירי המזון בעולם: צריכת המזון גדלה באופן דרמטי בסין ובהודו דווקא בגלל הצלחת הגלובליזציה; עוד ועוד אדמה החלה לשמש לגידול תירס עבור ייצור דלק במקום לגידול מזון וכן הלאה.

איש לא הזכיר אז את מה שעדיין לא היה נחלת הכלל: יודעי דבר החלו להבין ששוק ההשקעות המוּנע בכוחן של משכנתאות הסאב-פריים עומד לקרוס, ועל כן התחילו להעביר את כספם להשקעות יציבות יותר: לסחורות כמו מזון וכמו דלק לבישול ולחימום. השיטפון הפתאומי הזה של כספי השקעות גרם למחירי הסחורות להרקיע שחקים. המשבר הפיננסי הבהיר אפוא מה שרבים מאיתנו ידעו כבר: לספקולציות פיננסיות בכלכלה הגלובלית של ימינו יש השלכות שמשתקפות היישר בצלחתם של עניי העולם.

כאשר גיבורתו השנייה של גרינספן, אַיין רֶנד, פרסמה את "מרד הנפילים" ב-1957, נמתחה עליו ביקורת מימין ומשמאל בגלל צורתו ותוכנו כאחד. גרינספן כתב אז ל"ניו יורק טיימס" מכתב תמיכה, שבו אמר את הדברים האלה: "'מרד הנפילים' מעלה על נס את החיים ואת האושר. הצדק עושה את מלאכתו בלא פשרות. אנשים יצירתיים, דבקוּת במטרה ורציונליות נוחלים שמחה וסיפוק. טפילים הנמנעים בעקביות ממטרות כלשהן או מפעולה רציונלית מתים כראוי להם". חריצת דינה של האידיאולוגיה הזו (גם אם לא של הדוגלים בה, שעשויים ללמוד ולהשתנות), אשר הביאה את העולם אל סף אסונו הכלכלי הגדול ביותר, מן הראוי שתיעשה בלא פשרות.