אני גרושה. מילה מגעילה, לפעמים מועילה
עבדתי קשה להשיג את הגט שלי ואני גאה במקום שאני נמצאת בו. אבל אני לא גוּרשתי, אני גֵרשתי. המון זמן חיפשתי את המילה הנכונה למצב הזה של אשה שגֶרשה ולא גוּרשה. בסוף התייאשתי כי זה לא משנה באמת מי גרשה ומי גורשה. היו גירושים, נקודה
אני גרושה. ככה קוראים לאשה שנפרדה מבעלה דרך הרבנות – גרושה.
גרושה. מילה מגעילה. כל פעם כשאני שומעת/אומרת אותה אני נזכרת בסרטים הערביים שהיינו רואים בימי שישי בערוץ האחד והיחיד בטלוויזיה, איך ברגע קטן של טירוף, בדרך כלל בלי סיבה מוצדקת, רק איזו חרמנות רגעית שלא הגיעה לסיפוקה או אוכל שרוף שהוגש לשולחן, הוא היה צועק לה שלוש פעמים "אִינְתִי מֵתָּלעָה, מֵתָּלעָה, מֵתָּלעָה". לסיום היה מביא לה איזו יריקה ומסנן "רוּחִי אַל בֶּית אַבּוּקִי" ומתיישב בסלון עם רגליים פשוקות, יעני יצא גבר, וכולן סביבו היו תולשות לעצמן את השערות ובוכות בצעקות "יַא ווֶלִי, יַא ווֶלִי".
גרושה. מילה מקסימה. עבדתי קשה להשיג את הגט שלי ואני גאה במקום שאני נמצאת בו. אבל אני לא גוּרשתי, אני גֵרשתי. המון זמן חיפשתי את המילה הנכונה למצב הזה של אשה שגֶרשה ולא גוּרשה. בסוף התייאשתי כי זה לא משנה באמת מי גרשה ומי גורשה, מה שמשנה – התוצאה הסופית. היו גירושים. נקודה.
רוב החברות הגרושות סביבי – מהווירטואליה ומהמציאות – חגגו ברגע שהתגרשו. תקופה מסויימת גם אני הייתי חלק מההילולה המוחצנת הזאת. חגגנו בגדול, עם כל מי שאפשר ועם כל מי שבא ליד ובכל דרך אפשרית. אמרו לי שזו תקופה שחייבת לבוא, הצעקה הזאת לעולם, הניפנוף וההתרסה "אני פה, אני עושה מה שבא לי ואין לי אף אחד על הראש". אולי בגלל זה יצא לנו שם של "קלות להשגה", איכות "סוג ב'" כמו זאת לעיל שהתליעוּ אותה.
ומן הכלל אל הפרט.
תקופת ההתהוללות נעלמה, נרגעתי והתחלתי לשרוד את החיים האמיתיים והיומיומיים. העבודה, הבית, הילדים. האדרנלין מעט שקע. התחלתי שוב לתור אחר זוגיות. בלילות הייתי נכנסת בחשאי לכרטיס שלי באחד מאתרי ההיכרויות ומתבלבלת משפע הרציניים שעברו את שלב המשחקים ומחפשים את הדבר האמיתי בחיים. כל הודעה היתה מקפיצה אותי וכל פגישה היתה משביתה אותי. התייאשתי. הקפאתי את הכרטיס.
עיצבתי את הטקסט "למכירה" במילים יותר מגרות
אחרי כחודש, מחודשת כוחות, פתחתי שוב את הכרטיס, עיצבתי את הטקסט "למכירה" במילים יותר מגרות ו ... ההודעות פחות הקפיצו אותי והפגישות יותר השביתו אותי. נשחקתי. שוב הקפאתי את הכרטיס.
אחרי כחודש, לפני שפתחתי שוב את הכרטיס, הכנתי טבלה של "בעד" ונגד". הנגד ניצח. הייתי בעד השקט הנפשי שלי עם עצמי. אני בטוחה שיגיע המישהו שיצליח לחזור ולהציף לי את כל הרגשות וההתלהבות, אבל זה לא תהייה אתה -
הגברבר בשנות ה-20 שרוצה להעשיר אצלי את הידע המיני שלך;
גם לא אתה, בשנות ה-30, שחושב שאתה עושה לי טובה;
וגם לא אתה, בשנות ה-40, שרוצה להרגיע אצלי את החרמנות שלך;
בטח שלא אתה, ה"גרוש" שעדיין גר עם אשתו באותו בית;
ובטח ובטח שלא אתה, הנשוי.
תודה, אבל לא תודה. גברים, כבדו אותי ותפסיקו לעשות מעצמכם צחוק. לא כל אחד יכול לטעום אותי. בינתיים, אני במערכת יחסים עם עצמי...
האימייל של עדינה
הצעקה הזאת לעולם, הניפנוף וההתרסה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
