אין, אין דבר סקסי יותר מביטחון עצמי
קראתי בכתבה ש"חוסר ביטחון מצוי בבסיסה של כל אשה". בהתחלה התעודדתי, צרת רבים היא בכל זאת חצי נחמה. אבל אז תהיתי אם באמת לנשים יש פחות ביטחון עצמי מלגברים, או שפשוט הם יודעים להסתיר זאת טוב יותר?
החברה בה עבדתי ערכה אירוע במסעדת יוקרה בשבת בערב, מתישהו בתקופת החגים של שנת 2005. ששתי ללכת לאירוע כמו ללוויה ביום גשום, אבל לא היתה לי ברירה. התנחמתי בכמויות נכבדות של היין החופשי תוך ניהול שיחות רדודות עם עמיתיי לעבודה.
אחרי שעה קלה, כשחיוך של שכרות כבר היה מרוח על פני, התחילה התוכנית האמנותית – הרצאה בנושא תקשורת. דרך מהממת לבזבז את יום שבת בערב, חשבתי. לחדר הפרטי של המסעדה נכנסו שני בחורים, האחד מכופתר ומעונב, נעמד בראש השולחן והציג את עצמו בחביבות כמנחה הערב.
הבחור השני התיישב מולי על כיסא בצד. עיניו, ענקיות וירוקות, עוטרו בקמטוטים קטנים שזרחו כמו קרני שמש והאירו את פניו הגבריות והנאות. הוא חייך אלי חיוך של בודהה, שלו וקורן אושר, ומאותה שנייה הפך הערב למהנה ביותר. חלקתי זמני בין השתתפות בתוכנית "המעניינת", ובין פלרטוטי עיניים וחיוכים עם הבחור הלא קשור, שהקסים אותי בכל מהותו.
בסיום הערב המוצלח נפרדתי מכולם בחיבוקים, שופעת אהבה אל העולם ונופפתי לבחור לשלום. הוא נופף לי בידו חזרה. מאוכזבת מכך שלא ביקש את הטלפון שלי אבל שמחה מהתגלית המסעירה, שמישהו עדיין יכול לרגש אותי באופן כזה, חזרתי אל ביתי מבולבלת.
חודשים מאוחר יותר ביליתי עוד ערב חמישי בשיטוט בין הברים של לילינבלום עם חבריי. נכנסנו לבר האהוב עלי בימים ההם, ואחרי כמה צעדים ראיתי פנים מוכרות. "מאיפה אנחנו מכירים?" שאלתי, ומאחר ששנינו לא הצלחנו להיזכר - המשכתי הלאה.
אבל אז נזכרתי ופניתי אחורה: "אתה הבחור מאירוע החברה שלי, באת עם המרצה לתקשורת", נופפתי באצבעי המורה אליו.
"האמת שרציתי לנשק אותך כבר באותו לילה"
"ואת החמודה שלא הפסיקה לחייך", אמר והעלה על פניי את אותו חיוך מטופש. "ניסיתי להשיג את הטלפון שלך ולא הצלחתי", אמר לתדהמתי, "האמת, שרציתי לנשק אותך כבר באותו לילה, היית כזאת מתוקה", הוסיף בקסם."חבל שלא נישקת", עניתי בהתרסה, ולפני שסיימתי את המשפט הלשון שלו היתה בתוך הפה שלי. אהבתי את האסרטיביות שלו ואהבתי את הנשיקה. כל כך התאמצתי להרשים אותו בכישוריי כנשקנית עד שהוא הרגיש במאמץ, ואני הרגשתי שהוא מרגיש. הביטחון שלי מולו ירד בלפחות עשרה סנטימטרים.
"אני יעל", הושטתי יד כששפתינו נפרדו.
"ואני גל", לחץ את ידי בחום. הפעם החלפנו טלפונים.
הוא היה מוזיקאי, איש העולם הגדול, עם סקרנות בלתי נלאית לחקור את מהות החיים ולגלות את העולם. איש של רוח אבל גם של אלכוהול, פסיכודאלי בעברו שרצה בית במושב וילדים בעתידו. אבל נתונים אלו, מרשימים ככל שיהיו, היו כאין וכאפס לעומת תכונה אחת דומיננטית שלו – הוא היה בטוח בעצמו. הוא לא היה שחצן, ההפך, הוא לא ניסה להוכיח כמה הוא שווה בשום אופן. הוא לא היה צריך. הוא פשוט ידע את זה, וכל מחווה התנהגותית שלו היוותה הוכחה חותכת לכך. ואין, אין דבר סקסי יותר מביטחון עצמי.
לנוכח העוצמה ששידר, הודגש חוסר הביטחון שלי. מה יש לי להציע לו? הוא חי את החיים שאני רציתי לחיות. אני הייתי גרושה טרייה ובודדה ששכחה איך להתנהל בחיי הרווקות. היו לי מינוס ענקי בבנק, עבודה שלא אהבתי וחלומות שהגשמתם נראתה אפשרית בערך כמו היכולת לעוף.
ניסיתי להרשים אותו בביצועיי ששכחתי ליהנות בעצמי
באופן טבעי, ניסיתי להסתיר את תחושותיי אלו ממנו בכל מחיר. חשבתי שאם אהיה כייפית וקלילה הוא לא ישים לב. אפילו כששכבנו, מתוך תחושה שאני לא מספיק טובה, כל כך ניסיתי להרשים אותו בביצועיי ששכחתי ליהנות בעצמי. כל האקט הפך למעין הצגה לא מוצלחת - שחקנית טובה אני לא. הוא ראה ישר דרכי, אי אפשר היה למרוח אותו. הוא ראה בתוכי את האשה המפוחדת שלא אוהבת את עצמה וגילה לי אותה.
הוא אמר שהוא כבר לא מחפש זיונים, שהוא מחפש אהבה, ולמרות שכל כך רציתי, לא יכולתי להאמין שהוא רוצה ממני יותר מסקס. התנהגתי בהתאם - אם לא האמנתי שאני ראויה לו, למה שהוא יחשוב אחרת? אם לא האמנתי שזה יכול ללכת, הקשר נידון מראש לכישלון.
יש אנשים שנכנסים לחיינו כדי למלא תפקיד, ויש שנכנסים לחיינו בשביל להישאר. הוא ללא ספק מילא את תפקידו, וכצפוי, אחרי מספר מפגשים הוא התאייד מחיי באלגנטיות שכה אפיינה אותו. נותרתי לבדי עם המראה שהציב בפניי. העיניים הירוקות הגדולות שלו נשארו מולי, חושפות את האמת שלבד לא יכולתי לראות.
מאז המפגש עם גל טיפלתי בעצמי, חיזקתי את ביטחוני הפנימי ושיניתי את חיי כך שארגיש שלמה עם הדרך בה אני הולכת. הטיפול והשינויים עשו את שלהם, אבל עדיין, מפעם לפעם, מגיע בחור שמציף שוב את אותו ערעור מושרש.
לפני מספר שבועות צד את עיניי משפט בכתבה של שיר נוסצקי: "חוסר ביטחון מצוי בבסיסה של כל אשה". בהתחלה התעודדתי, צרת רבים היא בכל זאת חצי נחמה. אבל אז תהיתי האם זה אכן כך ומדוע? הרי נשים כל כך יפות, כל כך חכמות וכל כך חזקות, למה לנו חוסר ביטחון? האם זה משהו שנעוץ בגנים הנשיים, או משהו שקשור לדיכוי האשה במאות הקודמות? ואם זה משהו כל כך מושרש, אולי צריך לקבל אותו ולא להילחם בו? לגלות ולא להסתיר? ואולי השורשים ניתנים לעקירה?
תהיתי אם באמת לנשים יש פחות ביטחון עצמי מלגברים - או שפשוט הם יודעים להסתיר את זה יותר טוב.
לפנייה לכתב/ת 
