שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לא הייתי מסוגל לאהוב אותה, אז שיקרתי

    השקר הראשון במערכת יחסים מוביל לרבים אחרים, מאיים כמו החוט הראשון שפוקע בחבל מתוח, כבד כמו הלבנה הראשונה בחומה. שקרים נבנים על שקרים, עד שבקושי אפשר לראות מבעד לחרכים. יש מקרים שבהם לא משנה כמה נורא השקר, האמת נוראה אפילו יותר. כבשת הרשע, סיפור

    "אני אוהבת אותך".

     

    תלתלים זהובים פרושים על החזה שלי, שזורים בפסים של שמש, עולים ויורדים עם כל נשימה. האוזן שלה מונחת על עצם החזה, מאזינה לכל פעימת לב, אבל ידעתי שהיא לא מסוגלת לפענח את הקולות. שמחתי שהיא לא יכולה לראות את עיניי באותו הרגע.

     

    כל-כך רציתי לאהוב אותה. רוקנתי את המחשבות וניסיתי לדמיין את כל הסרטים הרומנטיים והעצובים שראינו ביחד, להכריח את עצמי, אבל כשגיששתי בתוך תוכי נתקלתי בגוש גדול של צמר-גפן במקום שבו הרגש נמצא.

     

    רציתי לאהוב אותה, אבל לא הייתי מסוגל. היא היתה מושלמת, אבל אני הייתי פגום. ומה כבר יכולתי לענות?

     

    אז שיקרתי.

     

    "גם אני אוהב אותך".

     

    * * *

     

    השקר הראשון במערכת יחסים מוביל לרבים אחרים, מאיים כמו החוט הראשון שפוקע בחבל מתוח, כבד כמו הלבנה הראשונה בחומה. שקרים נבנים על שקרים, עד שבקושי אפשר לראות מבעד לחרכים.

     

    לא רציתי לשקר לזוהר, אבל נאלצתי לעשות זאת שוב ושוב כדי לשמור על מה שהיה לנו. לפעמים אין ברירה. לפעמים צריך לעשות דברים רעים למען מטרה טובה. זה מסובך. צריך אישיות יוצאת דופן בשביל להבדיל. אנשים טוענים תמיד שהם רוצים לדעת את האמת, רק את האמת. אבל האמת היא שהם לא באמת רוצים לדעת אותה. האמינו לי - יש מקרים שבהם לא משנה כמה נורא השקר, האמת נוראה אפילו יותר.

     

    זו אחת הסיבות שבחרתי להיות וטרינר. בעלי חיים לא מזייפים את השמחה שלהם, את האהבה שלהם. את הפחד. תמיד קינאתי בכלבים על היכולת המופלאה שלהם פשוט לאהוב, בלי תנאי. בלי סיבה.

     

    רוצים אמת? הנה אמת - אני לא מסוגל לאהוב. אני לא בנוי לחוש רגשות חיוביים. חמלה היא הרגש הרך הקרוב ביותר אליו הצלחתי להגיע. אבל זוהר לא ידעה את זה.

     

    הרגעים המרטיטים ביותר בעבודה, הרגעים הבודדים בהם הרגשתי שייך למין האנושי, היו כשנאלצתי להרדים חיה שמישהו אוהב. הייתי מתקרב אל הכלב עם מזרק הפנטוברביטל, וזוג עיניים גדולות ובוטחות עקבו אחריי, לא מודעות לכך שאני הוא מלאך המוות. מלאך הרחמים. "די, די", ליטפתי אותו בעדינות בעודי מרוקן לתוכו את החומר המאלחש שידומם את ליבו.

     

    אני הייתי שם, איתן כמו סלע להתנפצות הרגשות של אנשים נסערים, מרגיש ומעודד ומנחם. חייתי בשביל הרגעים האלה. לעיתים חלפו שבועות בטרם כיבסתי חולצה ספוגת דמעות.

     

    בעצם, ככה פגשתי את זוהר, כשהביאה את הגולדן הישיש והחולה שלה למרפאה שלי. במשך שנה שלמה נאבקה לרפא אותו, לשקם אותו, עד שהשלימה עם המציאות בלית ברירה. כן, לפעמים צריך לעשות דברים רעים למען מטרה טובה.

     

    אני זוכר את אותו בוקר חורפי כשהם הגיעו, נוטפים, למרפאה. הכלב הגדול והזהוב עמד בקושי על רצפת הלינולאום, מתנשם בכבדות, ושלולית נקוויתה סביבו. זה היה מזג אוויר כל-כך ראוי. העיניים של זוהר היו יציבות, יבשות, כשסיפרה לי בקצרה על ההיסטוריה הרפואית שלו וביקשה ממני לעזור לו. גם לאחר מכן לא בכתה, רק רעדה מעט, כשחיבקתי אותה חיבוק חזק ומנחם שהתמשך עוד ועוד. די, די.

     

    הכאב שלה, בשילוב עם עמידתה הנואשת על קצה התהום גרמו לי להימשך אליה כפי שלא נמשכתי לאחרת מעודי.

     

    * * *

     

    אני זוכר מכתב ששלחה פעם אשה אחת למדור הייעוץ בעיתון. היא כתבה בו שמעולם לא חוותה אורגזמה, לדעתה. לטענתה, היא חשה מידי פעם כמה התכווצויות נעימות באזור הנרתיק, אבל לא בטוחה אם זה מה שכולם מדברים עליו. הסקסולוג השיב לה, כצפוי, שככל הנראה לא מדובר באורגזמה, ושאילו היתה חווה אחת לא היה נותר לה עוד ספק.

     

    במשך שנים תהיתי אם אותן התכווצויות נעימות באזור הנפש שהרגשתי עם כזו או אחרת היו למעשה אהבה, עד שהשתכנעתי שלו הייתי מאוהב באמת לא היה נותר לי עוד ספק. כל מה שנותר לעשות היה ללקט את פירורי הרגש שנותרו לי, לטרוף אותם כמו גווע ברעב.

     

    לא ציפיתי למאום מהפגישה הבאה שלי עם זוהר. אחרי שהיגון התפוגג והרוך שברחמים נעלם לא הצלחתי להרגיש דבר. לא שמחה של התחלה, לא תשוקה, בטח שלא חיבה.

     

    היא ניסתה להראות לי שהיא חזקה, שהיא מתגברת

    ישבתי איתה בבית קפה קטן, ריק וחלול. דיברנו על כלום, בעצם. שיחה סתמית. היא ניסתה להראות לי שהיא חזקה, שהיא מתגברת, ולא הבינה שזה בדיוק ההיפך ממה שחיפשתי אצלה.

     

    אבל אז קרה משהו שעורר אותי שוב. שאלתי באגביות על אודות המשפחה שלה - והפנים שלה השתנו בין רגע. השיחה הפכה לאמיתית. היא התחילה לספר לי על אביהּ שנפטר, על המחלה הקשה והממושכת, על ימים ולילות בבית החולים, על המשפחה שהתפוררה ונסחפה. רק אמהּ נותרה לה בעולם, אמרה לי, והן נשענו זו על זו.

     

    שתיתי בצמא את הכאב שלה. תני לי עוד, חשבתי בעודי מרותק לשפתיה. אני כל כך רוצה להרגיש: את הדגדוג בזווית העין, את הבחילה הקלה, את הלחץ בגרון. איזה זרם חשמלי שיעורר לחיים את נפשי האפורה והמתה. את ערפד הרגשות שאליו הפכתי.

     

    עשינו חמלה כל הלילה. זה היה מתוק ונפלא

    דיברנו ודיברנו וסיימנו את הלילה אצלי בדירה. עשינו חמלה כל הלילה. זה היה מתוק ונפלא ולא חזר על עצמו מאז. לא באופן מושלם כל-כך, לפחות. אבל באותו הלילה, כששכבה מכורבלת בי, הרגשתי שאני רוצה להיות זה שיגן עליה מפני העולם. רציתי להרגיש כך לנצח.

     

    הסתכלתי עליה נושמת ברכות עד שנרדמתי.

     

    * * *

     

    אני זוכר את הניתוח הראשון שלי בלימודי הווטרינריה. זו היתה חולדה לבנה, עדיין חמה. רק לאחר ששכבה פרושה לפני על המגש התברר לי שהיא הרה. זה לא היה חלק מהתרגיל, אבל בכל-זאת פתחתי את הרחם בזהירות והוצאתי אחד מתריסר העוברים, עיוור וחסר ישע, לא גדול יותר מקצה אצבעי. אותו רעל שהמית את אימו זרם גם אל גופו הקטן, המושלם.

     

    אני עדיין חולם על זה לפעמים. אלה חלומות טובים.

     

    "הסתכלתי עליך ישן", לחשה לי זוהר. "על מה חלמת?"

     

    "עלייך", עניתי והשתקתי אותה בנשיקה. שקר קטן.

     

    זה היה בבוקר שאחרי השקר הראשון שסיפרתי לה וכל הגבולות היו פרוצים עכשיו. שקרים רבים עוד נכונו לנו, שכן באותו הבוקר זוהר עשתה משהו שמעולם לא ראיתי אותה עושה לפני כן: היא חייכה.

     

    רציתי לשמוח איתה. רציתי להרגיש כלפיה משהו מעבר לרחמים. תמיד היתה עצובה וחזקה, וזה מה שמשך אותי אליה. אבל עכשיו, בהדרגתיות, היא התחילה לשמוח. בגללי.

     

    באופן אירוני אני הוא זה שגרם לה להיות שמחה יותר באמצעות השקרים שלי, והשמחה שלה רוקנה אותי מרגשות. זו לא היתה זוהר שהכרתי.

     

    ועדיין, נפגשנו בכל ערב. דיברנו שעות, והיא הלכה והתחזקה. כשהרגישה בטוחה מספיק הציגה אותי בפני אמא שלה. גם לה היו תלתלים זהובים. וכשלחצה את ידי והביטה בעיניי הבנתי לפתע מהיכן שאבה זוהר את הכוח שלה.

     

    בתוך תוכי משהו התכווץ וחזר אל תוך החור ממנו בקע. "הישאר", התחננתי אליו. אל עצמי. אבל הרגשתי שאין דבר שביכולתי לעשות.

     

    בחוסר האונים שלי התעטפתי בשקרים. חייכתי. ליטפתי. אמרתי מילים יפות. קניתי מתנות קטנות. התבוננתי בנו מהצד.

     

    התחלתי לחשוב שלא תהיה לי ברירה אלא לסיים את הקשר איתה.

     

    * * *

     

    אבל אז אמא שלה נפטרה. זה היה כל-כך פתאומי - אשה בריאה, במיטב שנותיה, פשוט צנחה ומתה יום אחד. דום לב, קבע הרופא באדישות. וזוהר התפרקה.

     

    הלוויה היתה כמעט שוממת. בודדים הגיעו, רובם רחוקים מכדי להגיד דבר מה משמעותי יותר מהמילמולים הרגילים. השמיים היו אפורים וקשים, מזג אוויר ראוי. זוהר נשענה עלי לאורך כל הטקס, דמעות זולגות ללא הרף מעיניה, כמו סכר שנפרץ פתאום.

     

    ידעתי שהיא שבורה. אני הוא כל שנותר לה עכשיו.

     

    חיבקתי אותה חזק. חיבוק אמיתי, מגונן. "די, די", ליטפתי את ראשה. עכשיו אני יכול להיות אמיתי. זה היה השקר האחרון בינינו, אני מבטיח, ועכשיו אני אמיתי. כך זה אמור להיות.

     

    הבטתי אל הקבר הטרי, ההולך ומתמלא בעפר.

     

    לא התחרטתי על מה שעשיתי.

     

    זה סיפור בדיוני, כל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: index open
    שתיתי בצמא את הכאב שלה
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים