אני מספיק אשה? תהיות של לסבית "פאמית"
תמיד היה משהו כזה אצלי: האיפור לא התאים, לא היה לי כוח לענוד עגילים בבוקר, התלבשתי קצת פחות מוקפד, או שאני עם סניקרס בזמן שכל הנשים סביבי מתהלכות במגפיים על עקבים
תמיד היה משהו כזה אצלי: או שהאיפור לא התאים, או שלא היה לי כוח לענוד עגילים בבוקר, או שהתלבשתי קצת פחות מוקפד, או שאני עם סניקרס וכל יתר הנשים סביבי בעקבים או משהו. וזה תמיד מעורר אצלי סימני שאלה פנימיים – האם אני נשית מספיק?
להיות לסבית פאמית (שזה אומר "נשית", אם כי גם להיות בוצ' זה נשי בעיניי, מפני שנשים עושות זאת, וכל מה שנשים עושות הוא נשי מבחינתי), לפחות עבורי, זה להיות תמיד בסימן שאלה. האם אני מטופחת מספיק? יחסית למי? האם עליי להיות יותר מטופחת? האם השקעתי מספיק? האם בתוך כל זה אני גם משדרת איזושהי מידה של לסביות? כל סימני השאלה האלה נמצאים איתי בכל מבט במראה.
ליד נשים בוגרות יותר, ולרוב סטרייטיות, אני תמיד מרגישה מוזר, כי לתדהמתי, הן מרשות לעצמן להיות בלי כל השאלות האלה יותר ממני. הן עסוקות בלשאול את עצמן דברים אחרים, שנוגעים להגשמה עצמית ולכל מיני שאלות אישיות אחרות. אני, לעומת זאת, עסוקה באיך אני מתייחסת אל הסביבה ואיך אני מתייחסת אל עצמי, ואחר כך גם איך הסביבה מגיבה אליי. כל זה הוא מין תהליך של להסתכל בעצמך מסתכלת בעצמך מסתכלת בעצמך - בחינה מתמדת של איך אני בין כל הדברים המרכיבים את תחושת הזהות שלי.
הייתי שמחה מאוד לחיות בשקט עם עצמי
היותי לסבית פאמית הוא חלק חשוב ועיקרי מחיי, ואני עדיין מנסה להבין, מידי יום, מה זה אומר. הייתי שמחה מאוד לחיות בשקט עם עצמי ועם הזהות שלי, הגם שיש בה דברים שאני עדיין מוצאת סותרים. אחת הבנות שלומדות איתי, בת 40 ומשהו, טוענת שזה עניין של גיל, ללמוד להרשות לעצמך פשוט להיות, לא לשאול את עצמך כל כך הרבה.
אחת המסקנות שלי מלהיות חלק מהקהילה זמן די רב הוא שאף אחת מן הלסביות שאני מכירה לא פסחה על השלבים האלה, של להסתכל בעצמך מסתכלת בעצמך מסתכלת בעצמך. כולנו עברנו ועוברות תהליך של בחינה מחדש של עצמנו, בניסיון להבין מה זה אומר להיות לסבית, להיות פאמית, להיות בוצ', להיות כל זהות לסבית אחרת. פתאום נעלי הספורט הנוחות שלי, חלק מחיי כבר שנים ארוכות וגרמו (וגורמות) לי רגשי נחיתות למול המקפצצות על עקבים, נראות חלק מהזהות שלי. יש נשים פאמיות בקהילה שמסתובבות בשמלה ועקבים ללא כל היסוס, ואילו אני, לא נוח לי להסתובב כך. ואני עדיין חשה צורך להתנצל – למרות שברור לי שאין לי על מה, וזה לא ממש פמיניסטי להתנצל על מי שאת או על שאינך מתאימה להגדרה של מישהי או מישהו.
כבר כתבתי כאן בעבר על אהבתי לבוצ'ים ובוצ'יות, כמה זה סקסי ומדהים בעיניי שיש אנשים כאלה, שהסגנון שלהם, משפת הגוף ועד הביגוד, הוא בוצ'י, חזק כזה, שגורם לי משיכה מיידית. לרוב הם מתקבלים בהמון סימני שאלה מהסביבה, שמתקשה להבין אם מדובר בגבר או אשה. לפעמים אני מקנאה בהם, על היותם כל כך ברורים בזהות הזו שלהם, כל כך שלמים. לעומתם, אני איני שלמה עם הזהות הפאמית שלי, ואולי לעולם לא אהיה שלמה. אולי תמיד אסתכל על נשים אחרות ואתהה איך ייתכן שזה בא להן קל כל כך, להיות נשים ולהפגין נשיות, בעוד שאני שואלת את עצמי מאה פעמים ביום אם אני מספיק או יותר מדי או פחות מדי והאם כל זה בכלל פמיניסטי. בהרגשה שלי, איכשהו תמיד חסר לי משהו כדי לחשוב את עצמי יפה, מושכת ומתאימה להגדרה שלי את עצמי כפאמית.
חוסר הבנה אמיתי לאגו גברי ולמפגניו השונים
אז מה זה להיות פאמית, בשבילי? הרבה סימני שאלה, המון ניסיון להכיל את הסביבה כל הזמן, חוסר הבנה אמיתי לאגו גברי ולמפגניו השונים ועוד כל מיני דברים, כייפיים יותר, כמו איפור, או לבוש שגורם לי להרגיש יפה ותכשיטים ועוד שטויות. אבל אולי זה בעיקר השילוב בין רוך וקושי, רק בדיוק ההפך של מה שכתבתי בזמנו על הבוצ'ים – רוך מבחוץ, קושי מבפנים. אני אדם שעובד פחות או יותר רוב שעות הערות. אני דעתנית, מהירת לשון, ויש לי נטייה להיות קרה וחותכת במקומות רבים בחיי. אני מאוד קשה עם עצמי ומאוד קשה לי להתרכך, בייחוד כלפי עצמי. באותה מידה העטיפה שלי היא "רכה", רגישה ורגשית. אני נפגעת בקלות, אני מדברת על רגש הרבה לפני שההיגיון נכנס, אני חולמנית ואמפתית מאוד, ובאופן כללי החשיבה שלי יותר רגשית מאשר רציונלית. החלק החשוב של הקושי, אצלי בנשמה, הוא המקום שבו אני כועסת על עצמי שאני לא יותר נוקשה, יותר רציונלית, יותר מוצקה.
אחרי המחשבות האלה תמיד בא אליי מין רוך – אני הרי לא אהיה כזו גם אם ארצה, ולמעשה אין לי סיבה לרצות. טוב לי לנעול סניקרס, טוב לי זה לא תמיד להיות הגיונית ולתת לעצמי לפעול מתוך רגש במקומות אישיים. וטוב לי זה להיות בת זוג של בוצ' שמבינה שאני פאמית גם אם אני לא לובשת שמלות, גם אם אני לא מתה על עקבים. אחת שבלי להוסיף לי סימני שאלה נכנסת איתי לחנות איפור ומחכה בסבלנות שאבחר כבר עוד סומק.
לפנייה לכתב/ת 
