נגמלה מהסמים וקיבלה את בנה בחזרה

עוד בפרויקט: הילדים של כולנו

• רוצים לעזור לילדים? חתמו כאן על הטופס המקוון.
• יש לכם שאלות? היכנסו לפורום "הילדים של כולנו "
• המטרה: משפחה ובית לכל ילד בסיכון
• וידאו: ציון כהן חוזר "אל עצמו"
• כמה אנשים צריך כדי להחליף אמא אחת?  
• וידאו: צופית גרנט מבקרת במשפחת קלט  
• ליהיא לפיד: "הבית שלהם הוא מקום שממנו בורחים"
• העיניים שלו אמרו: "תיקחי אותי"
• יכול להיות שמישהו בעולם באמת דואג לי?
• 9,000 ילדים בארץ מחכים לבית
• התינוקת שננטשה בחדר האשפה מחפשת בית
  

"נתנו לך צ'אנס לסדר את החיים שלך"

גם לרקפת, שהייתה עולה חדשה, לקח זמן לעכל את מה שקרה. הסבירו לה שהילד יוחזר לה כאשר תיגמל מהסם ותראה שהיא מסוגלת לגדלו. הדרך הייתה ברורה אך לא פשוטה. 6 שנים ארך תהליך השיקום של רקפת, שידע עליות ומורדות ולאורך כל התהליך נשמר הקשר עם יהונתן. רקפת נקייה מסמים כבר 3.5 שנים, היא עובדת ומתקדמת בעבודתה. היא התחתנה בשנית ולפני שנה וחצי ילדה תינוק. בקיץ האחרון הוחזר לה בנה יהונתן. בראיון מרגש, חושפת רקפת טפח מאותה תקופה.

"אני לא מהאנשים האלו שפועלים מתוך רגש. לא ידעתי לא עברית ולא כלום. פחדתי מאוד שיעצרו אותי. שאלתי מה צריך בשביל להחזיר אותו. אמרו לי כך וכך. אמרתי 'תעשו מה שצריך'. צריך לקחת אותו. אני מבינה שצריך. הבנתי שכדי שתהיה החלטה נכונה לגביו, אני צריכה לשנות את החיים שלי. מזה מתחילים. הייתה לי אז פסיכולוגית מצוינת שאמרה לי 'נתנו לך צ'אנס לסדר את החיים שלך. תסתכלי על הסיטואציה הפוך – המדינה נותנת לך זמן ומטפלת בילד שלך, ולך יש את כל הזמן וההזדמנות לסדר את החיים שלך'. היא הרגיעה אותי. הבנתי שזה ייקח זמן והייתי מוכנה לזה. כל מה שקרה, קרה לטובה. לכי תדעי איך זה היה נגמר".

"אני מספרת לך והלב שלי דופק. אני זוכרת שפגשתי את יהונתן אחרי שלקחו אותו והוא היה במשפחת אומנה דתית (זמן קצר). הוא בקושי ידע עברית, היה כזה קטן, אבל כבר למד להתפלל. כל דבר קטן היה מתפלל. רק תדמייני מה עבר לו בראש ובנשמה כשכל זה קרה. כזה קטן ומה הוא עבר".

היית בטוחה שיום אחד הוא יחזור אליך? גם בתקופות הקשות?

"גם בתקופות הקשות הייתי בטוחה שהוא יחזור אלי. עברתי טיפולי גמילה ובמשך כל הטיפול היו אומרים לי 'המטרה היא לא לקחת את הילד. המטרה היא להחזיר לך אותו'. היו שם נשים שסיפרו שלקחו ולא החזירו להן את הילד, אבל ראיתי לפי החיים שלהן שהן אשמות בזה. זה נשמע אולי קצת ציני, אבל הן היו אומרות 'ניקיתי את הריצפה עם הדמעות שלי. אבל זה לא קשור לדמעות. אם הכול יהיה בסדר אצלך, יחזירו לך את הילד. תמיד עדיף שהאמא תגדל את הילד שלה, אבל ידעתי שלקחו אותו לא בשביל לעשות לי רע. במדינה הזאת נמצאים תמיד בצד של הילד. הייתי בטוחה שאם אהיה בסדר, יחזירו לי אותו. התחלתי לעבוד בפעם בראשונה בחיים שלי. עבדתי עוד ועוד, השקעתי את עצמי בעבודה. עשיתי קצת קריירה וניצלתי את התקופה הזו בשביל להתקדם".

הם גידלו אותו כמו שאני הייתי רוצה

מתי התחילו לדבר על חזרה של יהונתן הביתה?

"תמיד דיברנו על החזרה שלו, אבל היו שלבים בדרך והבנתי את זה. השתמשתי הרבה שנים וזה לא שביום אחד פתאום אני רוצה שיחזירו לי אותו. גם ככה נותנים לי קרדיט. אני לא רוצה בכלל לספור כמה זמן אני נקייה עכשיו. יש לי עכשיו חיים אחרים. לפני שנה התחילו להכין אותי לזה. כל השנים סיפרתי לו הכול. כשהתחילו לבדוק את האפשרות לחזור הביתה, החליטו שאני צריכה לשנות את שעות העבודה שלי. סיפרתי לו והוא היה עצבני. 'נו, מה הם מושכים, נמאס לי לחכות'. הייתה לו הרגשה שהוא על מזוודות. אני מבינה שזו עבודה קשה של עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. הוא עבר טיפול של הכנה לחזרה הביתה. בהתחלה, כשאמרו לי שאני צריכה לשנות את שעות העבודה שלי, זה לא נראה לי כי אני בונה קריירה. עכשיו אני יודעת שלכל דבר יש מחיר. אני מוכנה לשלם אותו בשביל שהילד יהיה אצלי".

אילו יחסים נוצרו עם המשפחה האומנת?

"הם נהדרים. אני אוהבת אותם מאוד. הם גידלו אותו כמו שאני הייתי רוצה. כל השנים האלו שהוא היה אצלם, הם אמרו לו 'אתה תחזור לשם' (לבית הביולוגי). לא הייתה קינאה. הם אמרו לו 'אמא שלך בסדר'. אני מרגישה שאלוהים שלח אותם. הם ממש נהדרים. אין מילים להביע עד כמה הם טובים ואיזו טובה הם עשו לילד ולי. עכשיו זו גם המשפחה שלו. בחגים הוא נוסע עכשיו אליהם. הכול התהפך". (צוחקת)

אחרי 6 שנים הוא הגיע הביתה...

"הוא נכנס הביתה כמו תמיד, כמו שהיה כשהיה מגיע לביקורים בחגים ובחופשות. זרק בגדים... היה מאוד שקט. לקחו אותו כשהיה ממש קטן והוא גדל בבית אחר. אנחנו מכירים אחת את השני לאט לאט מחדש. עכשיו אני יודעת שכשהוא שקט מדי, זה סימן שהוא מתרגש. לא ידעתי מה ההתנהגות הרגילה שלו, מה המיוחדת. אני לא לחוצה. לאט לאט, יש את כל החיים לפנינו. הוא בגיל ההתבגרות עכשיו ואי אפשר למהר. אנחנו עדיין מקבלים ליווי של מכון סאמיט. כשהוא חזר הוא אמר: 'סוף סוף, ברוך השם'. במובן מסוים אני מרגישה כאילו לא היו שש שנים שבהן הוא לא היה איתי. כאילו יצא לחנות וחזר. ציפיתי שתהיה איזושהי קנאה שלו בתינוק שלנו, אבל בכלל לא. הם מאוד אוהבים אחד את השני. הוא מבסוט ואני רגועה".

"כשיהונתן הגיע למשפחת האומנה", מספרת חגית שר אבי, אחראית על גיוס משפחות במכון "סאמיט", "הייתה כימיה מהירה בין המשפחה לילד. הוא ילד מקסים. אמו התחילה גמילה, אך הגמילה לא הייתה רציפה בהתחלה והיו והמון נפילות. למרות זאת, היא ולא נעלמה מחייו לתקופות ארוכות והם היו כל הזמן בקשר. הוא היה מאוד דומיננטי בחיים שלה. היא ניסתה להשתקם בשבילו. למרות שיהונתן היה מאוד מחובר למשפחת האומנה, הוא תמיד רצה לחזור הביתה. כנראה שהרקע הראשוני שלו בבית היה טוב. הוא מאוד פתוח, משתף ומודע לעצמו. הוא ילד מנהיג. ממש מלך הכיתה. הוא אהוב ומקובל ובעל יכולות גבוהות גם מבחינה לימודית. גם המראה וההתנהלות של האמא לא מסתדר עם דימוי הנרקומנית הסטריאוטיפי. במשפחה האומנת מאוד נקשרו אליו, אבל קיבלו את החזרה שלו הביתה באומץ רב".

"התרגשתי מאוד כשהמשפחה האומנת סיפרה לי שאני חוזר הביתה", מספר יהונתן. "כל הזמן רציתי לחזור. היה לי טוב אצל המשפחה האומנת, אבל בכל זאת רציתי לגור עם אמא שלי. התגעגעתי אליה. קצת מוזר לי עדיין. אנחנו מתרגלים. אני גם מתגעגע מאוד לבית הקודם. אני מרגיש שהם (המשפחה האומנת) משפחה אמיתית שלי, שזו משפחה מאוחדת אחת גדולה".

תרצה לומר משהו לילדים שנמצאים באומנה?

"אני רוצה להגיד להם: אל תאבדו תקווה. הכול יכול לקרות. הכול יכול להסתדר בסוף".