"למה שלא אבוא איתך למפגש המשפחתי?"

"היא שאלה אם אתה בא ביום שישי"

בינתיים המתוקה יצאה בפיג'מה, הרימה את הרגליים שלי ועשתה לעצמה מקום על הספה. הסתובבתי על הגב, העפתי את הנעליים על הרצפה והנחתי את הרגליים בחיקה.

"למה, אתה לא רוצה שהמשפחה שלך תפגוש אותי?", אמרה בדיוק כשנשמע צלצול בדלת, "אוכל!", היא מחאה כפיים וקמה לפתוח לשליח. "אל תתחנף", אמרה כשחזרה עם מרק התירס הזרחני ושאר המאכלים. "אני לא מבינה למה לכל ארוחה משפחתית אתה רוצה ללכת לבד. וזה לא כאילו לא פגשתי אף פעם את המשפחה שלך!"

"זה לא שאני לא רוצה שהם יפגשו אותך, זה שאני לא רוצה שאת תפגשי אותם. כל אחד לחוד הוא באמת בסדר, אבל כשכולם ביחד, זה גורם לך לבחון מחדש את היחסים שלך עם האנושות", אמרתי בחיוך.

שלפתי שוב את הסלולרי. "היי אמא. תגידי, לכבוד מה הארוחה? מה זאת אומרת לא יודעת? יריב לא אמר לך? ולא הצקת לו עד שהוא איבד את הרצון לחיות וגילה לך? טוב, אז זה בטח חשוב הא? קיצר, רציתי לומר לך שאני מגיע עם תמר, אז תכיני עוד מקום. להכין, להביא משהו? מה את לא מאמינה? היא באה! להביא משהו?", הגבהתי את קולי. "כן, אני רציני! היא באה! היא רוצה לבוא! טוב, אז יום שישי".

"אני מבקש ממך, אל תכריחי אותי לעשות את זה"

יצאתי מהאוטו באיטיות. "נו, בוא כבר! אנחנו מאחרים ומחכים רק לנו!", הסתובבה אלי תמר, אוחזת בתבנית עם פשטידה שהכינה במאמץ עילאי אחרי שחזרה מאוחר מעבודתה כאחות.

הצעקות היו רמות. שתי בנות דודות מעשנות בחוץ, במרפסת ומדברות על משהו מהמם כלשהו. אבא שלי ושני הדודים מתווכחים על תוצאות הבחירות. אחי מציק לבן שלו, וכל הנשים בסביבה מתעסקות עם סכו"ם, אוכל, שתייה וצעקות זו על זו. סבתא יושבת בסלון וסורגת להנאתה מבלי להתייחס יותר מדי לכל ההמולה, היא כבר שבעה מכל הבלגן.

דלת הדירה נטרקת מאחוריי ואני נשען עליה. "כל זה בשביל להודיע על חתונה שידועה שנתיים מראש", אני נאנח. תמר גוררת את עצמה לספה ומתיישבת. "אוי, זה היה ארוך", היא נאנחת. 

אין דרך חזרה. הם שאבו לה את המוח

אני הולך למקלחת, וכשאני יוצא אני מוצא את תמר מדברת בטלפון. "שתי ביצים, שתי כוסות קמח", היא מסתכלת עלי ומכסה את הפומית. "עכשיו היא רושמת", היא מגלגלת עיניה ומחייכת. 

אני מביט בה בחרדה. זהו. זה אבוד. אין דרך חזרה. הם שאבו לה את המוח, אני אומר לעצמי. אכלתי אותה.