הוא טען שיש להם הסכם סגור לנישואים פתוחים
כלומר, הם יכולים להתפרפר מהצד, אבל בלי שאף אחד מהם יידע על כך. הרי מה שאתה לא יודע לא יכול לפגוע בך. מה, לא?
משה הוא חבר של חבר של חבר שלי, אחלה בחור. יוצא לנו להיפגש מידי פעם באירועים חברתיים, על האש בווילה של החבר, במסיבות של החבר'ה וכדומה. כבר מהמפגש הראשוני בינינו היתה שם כימיה: אותו ראש, אותו דיבור, אותן בדיחות. הוא גם לגמרי הטעם שלי, וגבוה. העברנו ערבים על ערבים בפלירטוטים הדדיים לא מזיקים, וכל הזמן תהיתי מדוע ולמה אנחנו לא מתקרבים קצת יותר. הרי יש שם הכל.
ואז, באחד המפגשים החברתיים, התחיל פתאום משה לספר לי על אשתו (מאיפה היא צצה???), על היחסים ביניהם, על זה שזה מסובך (התחלנו לדבר בסטטוסים של פייסבוק?). הוא אמר שהיא בכלל חובבת נשים, ושאני דרך אגב מאוד הסגנון שלה (רגע, הוא מנסה לסדר לי את אשתו???). בקושי יש ביניהם סקס, לכן יש להם הסכם סגור לנישואים פתוחים (הוא מנסה לסדר לי את אשתו!!!). כלומר, הם יכולים להתפרפר מהצד, אבל בלי שאף אחד מהם יידע על כך. הרי מה שאתה לא יודע לא יכול לפגוע בך. מה, לא?
הרמתי גבה ולא אמרתי הרבה, לא הבנתי למה הוא סיפר לי מה שסיפר לי, לא רציתי להבין איך אני אמורה להיות קשורה לזה, אם בכלל, וגם לא ממש היה בא לי לבדוק את הנושא לעומק. יצא לי רק לומר משפט אחד, שהקונספט שהוא מציג מאוד רחוק מאיך שאני תופסת זוגיות ונישואים. וזהו. למזלי, או שלא, בדיוק עבר חבר משותף שהציע לנו סטייק מהביל, ובכך הושתק הנושא. בלסנו בהנאה וחזרנו לדבר על בירות, על כדורגל ועל כך שאין כמו ת"א-יפו בלילות. מה, לא?
אולי אני מוזרה, אבל אני בן אדם של קצוות, אין אצלי אמצע, בכל התחומים. זה לפעמים עובד לטובה ולפעמים לרעה, בכל מקרה, למדתי לקבל את זה, זו אני. כך אני גם מסתכלת על סטטוס זוגי - או שאני רווקה, ואז אני יכולה לעשות מה שבראש לי ומה שבא לי בלי לדפוק חשבון לאף אחד ועם "לדפוק" את מי שבא לי אם בא לי ולכשבא לי. או שאני בזוגיות, ואז אני כבר לא יכולה בדיוק לעשות מה שבא לי, כי יש שם עוד אדם שאני צריכה ורוצה לדפוק לו חשבון. החלק החשוב ביותר בלדפוק לו חשבון זה "לדפוק" אותו, רק אותו, ושום דבר אחר חוץ מאותו. אלמנטרי, ווטסון.
לא בגלל שאני צריכה לחשבן למישהו, ובטח לא לאשתו
עוד מבט:
היא שאלה אם אני תמיד משחק קשה להשגה
במי רדר
היא היתה הדבר הכי מדהים שעבד בבנק. נשים שנאו אותה. גברים מצאו סיבות מטומטמות לעלות לקומה העליונה לראות אם שכחו שם את המפתחות, אפילו שבחיים לא היו שם. ואותי, מכולם, היא שאלה אם בא לי לנסות איתה את האוזו
בכל הנוגע לזוגות, אין לי שום רצון להתערב ביניהם, מבחינתי בגבר נשוי אסור לגעת וגם אסור להתקרב. לא בגלל שאני צריכה לחשבן למישהו, ובטח לא לאשתו (האחריות על בגידות לדעתי נמצאת אצל מי שנמצא בזוגיות ומחפש מהצד, ולא אצל מי שבמקרה יצא לו להיות בצד), אלא מפני שיש לי קצת שכל בראש לדעת שכלום לא ייצא מזה. ובעיקר בגלל הפתגם הישן והפשוט - מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. והרי כל ישראל חברים. מה, לא?
אבל מפה לשם, איזה ערב אחד משה ואני חלקנו יצוע ועוד כמה מיצים.
מילה על אלכוהול. תמיד אומרים שכלב הוא חברו הטוב של האדם, אני טוענת שאלכוהול יותר. ולראייה - גם אלכוהול נאמן, גם הוא משמח לב אנוש, וגם אותו תמיד אפשר להאשים. רק שהוא, בניגוד לכלב, לא יעמוד באמצע החדר עם מבט חמוד ותמים בעיניים. אין ספק שלאלכוהול אין יחסי ציבור טובים כמו שיש לכלבים, כך שבאמת ובתמים ניתן להאשים אותו כמעט בכל דבר מלוכלך או לא כשורה שעשית, ולצאת מזה איכשהו בסדר... (להוציא את ההנגאובר).
ואיזה הנגאובר היה לי... לעומת הלילה המתוק שהיה (והיה, ברור שמרפי יתערב ויסדר אחלה כימיה), כשקמתי בבוקר הרגשתי מגעילה, דוחה ומכוערת. הרגשתי שחציתי קו אדום מוסרי שקיים אצלי. אני לא מעוניינת להיות האשה האחרת, לא מעוניינת להיכנס בין זוגות ולא מעוניינת לשכב עם משהו שלאחר מכן צריך לרוץ, להתקלח ולחזור למיטה אחרת, שם מחכה לו אשה אחרת, מישהי לישון איתה.
ואז כעסתי על עצמי עוד יותר. למה אני בכלל מתייסרת מזה? בסך הכל מי שצריך להרגיש כך זה הוא, לא אני. מה, לא?
הבטחתי לעצמי שזו היתה נפילה חד-פעמית ושזה לא יקרה יותר. לא חשוב כמה היה כיף מבחינה פיזית, אני לא רוצה להרגיש כך יותר ולא רוצה להיכנס לסיפור שכזה. יש מספיק בחורים אחרים בעולם, פנויים וגבוהים, אני לא צריכה מישהו תפוס, גם אם לעוקם...
משה, הסתבר, חשב אחרת. הוא התגלה כמחזר נפלא ומשקיע - יעידו על כך עשרות הסמסים שבחר לשלוח לי, מלווים בקריצות, במחמאות ובשאר גישושים לפגישה מחודשת. לא עזרו לי הדחיות, התירוצים ואפילו ההתעלמויות. משה עמד על שלו לעמוד על שלי. באיזשהו שלב הבנתי שהדבר היחיד שיעצור את שצף קצף הסמסים יהיה שיחה רצינית, לכן הסכמתי ללכת עם החבר למפגש על-האש שידעתי שיש סיכוי רב שגם המשה יהיה בו, למרות שלא ממש התחשק לי לראות אותו פנים מול פנים.
הגעתי, והנה הוא שם, מדושן מעונג עצמי. אמרתי שלום יפה ועברתי הלאה, אבל משה לא הסתפק בזה, אלא רץ לעברי ושאל מה קורה ולמה אני לא נחמדה. אמרתי לו - משה, זה לא מתאים לי. לא רוצה משהו איתך, אתה נשוי. תבין משה, זה או ש... או ש... או שאתה עם אשתך, או שאתה עם אחרות.
"אבל היה לנו טוב ביחד", אמר
הוא לא ממש הבין. "אבל היה לנו טוב ביחד", אמר. ואז אמרתי לו "משה, תקשיב, לי זה לא עושה טוב". חייך ואמר - "ואני חשבתי שזה עושה לך דווקא ממש טוב..." ואז חזרתי ואמרתי לו "משה, תקשיב, זאת לילי, אם אין אני לי, מי לי? תבין, זה לא מתאים לי!"
משה עדיין סירב להבין.
אני לא מבינה למה הייתי כל כך טיפשה להאמין שהוא יבין או יחדול. בסך הכל מה רע לו? ובנוסף, אם הוא לא ממש דופק חשבון לאשתו אלא מזיין מהצד, למה בדיוק שהוא יקשיב לי?
לכן לקחתי את כל האחריות עלי. כל סמס ששלח לי נשאר יתום מתגובה וכל מפגש חברתי בינינו היה מנוטר על ידי מאה עיניים (פנימיות), כדי שלא אשתה יותר מדי ואאבד גבולות.
אבל נשאלת השאלה בשביל מה או בשביל מי בדיוק אני בדיוק נלחמת ב"קרב" הזה? בשבילו? ברור שלא. בשביל אשתו? אני לא מכירה אותה. אני גם לא חושבת שהיא תודה לי בסוף התהליך אם בכלל. היא תזכור רק את הפעם האחת שכן היה משהו ותקרא לי בשמות. בשבילי? האמת, כן. בשבילי. כי אני לא רוצה להיות "האשה האחרת" ואני לא רוצה ולא מוכנה לאיזשהו סוג של "סידור" כזה. שהאנשים שנמצאים בחיי נשואים מדוכאים יאכלו את הדייסה שבישלו וישאירו אותי ליהנות מחיי. בלי רגשי אשם. מה, לא ככה?
שיזדיינו.
אבל לא איתי.
האימייל של לילי
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
